אפשר לנסות להיות חדשה ?

שנת שבתון היא שנה שרובנו חולמים עליה ולא חשוב מה למדת….אם חסכת- זו בדיוק השנה להגשים את כל הפנטזיות. עליי נכפתה שנת השבתון בגלל נסיבות רפואיות, אבל דניאל לימד אותי שמכל לימון אפשר לעשות לימונדה ולהוסיף נענע….זה היה השיעור הראשון, הטעים ואחד הדברים הטובים שבגללם אני אוהבת את דניאל…..

בחורה עם מחשב נייד

מדינה חדשה, לימודים בסגנון אחר במקום אחר, שפה שאני דוברת בה אבל חולמת בעברית, פוגשת כאלה שיהיו חבריי ללימודים לפחות לשנה הקרובה –  סוג של תחושת  מבוכה  ו"מה הייתי צריכה את זה"  ואני מרגישה איך אני מתכווצת , פתאום מאחת מהחבר'ה הפכתי בשנייה אחת לסוג של סוד גלוי משהו כמו "בא לשכונה חבר חדש….". מתבוננת מסביב, מנסה למצוא איזו עין מחייכת בזוית אליי או שפתיים שמתעקלות  בחיוך בכיוון שלי או אולי בטעות איזו יד מנופפת מזמינה…..אוופס….לא בכוונה (אולי כן) כמעט ממרכז העולם והאולם מנופפת אליי יד עם מבט חייך ומזמין.
אני חוצה מרחק של עשרים צעדים בערך שמרגישים לי כל אחד כאילו איבדתי את הנשימה כל צעד,חם לי בלחיים ואני תוהה אם מישהו מסתכל או שזו סתם תחושה אישית פרטית שלי. עוברים לאנגלית, אני מנסה את זו שעוברת את רמת התיכון…..מילות נימוסין : מאיפה באת, מה את מתכוונת ללמוד ואיפה תגורי. טוב, כמה זמן לוקחים שלושת המשפטים האלה?  אני מרגישה כמו בחצי שעשועון וחצי סרט איימים ושומעת את "תם זמנך…."  והיא חצי אומרת – חצי ממליצה , תסתובבי בחדר תתפלאי כמה מהר מכירים כאן, הרוב סך הכל הם זרים. כולם מחפשים את כולם, כולם מחפשים את עצמם בתוך העולם והאולם להרגיש איזה סוג של חגורת בטחון שמתחילה להכיר.
פתאום יורד לי האסימון ואני מבינה שסך הכל כאשר מקיפה אותי "חגורת ההגנה"  של החבר'ה בארץ, אלה שמלווים אותי הרבה שנים ודרכנו מצטלבות – אני מרגישה טוב ובטוחה בעצמי. אבל, בעצם – אני לא כזו גיבורה. יש בי מבוכה לא קטנה, אני ביישנית בסביבה זרה, לא כל כך קל לי להטמע (למרות שיש כאן מקדם הנחה של ארץ זרה, שפה, ה-כ-ל  חדש) . אולי גם לאחרים זה מרגיש ככה? אני לא רואה התקהלויות של ממש.. כנראה אנשים מחפשים את עצמם.
בשפת אבינו ואמנו אני מקללת קללה עסיסית במיוחד, אבל בשקט, כי צריך להפגין קצת נימוסין – בכל זאת , אנחנו רק בהתחלה של ההתחלה. בזוית העין אני רואה פתאום מגש עם יין אדום חצי יבש, במהירות אני גולשת לאיזור, בנחישות אבל גם בסוג של אלגנטיות (שלא יחשבו שאני אלכוהוליסטית – ישר למכון בטי פורד..), שניים מאלה עושים כמעט את כל ההבדל. אני מרגישה כאילו צמחתי במטר וחצי ומישהו הזריק לי בדיחה טובה ויש לי לגיטימציה לחיוך, אבל חיוך כזה שבא מזויות העין. כמעט חיוך אמיתי.
אוףף…..אפשר לעשות ריסט בתחושות ובבטחון העצמי. סוג של אני כאן ובאתי לעשות את מה שרציתי ו…אני אשחק אותה. יהיה בסדר – כבר בסדר. מחר כבר יהיה כבר מצויין. חברים באו לקחת אותי מהשדה , לקחו את המטען שלי לדירה , הביאו אותי לשערי האוניברסיטה וקבענו להפגש שעתייים אחרי. ואני מרגישה פיזית שזו הופכת להיות היממה הארוכה ביותר בחיי…לא אכפת לי הבלאגן מסביב, אני רוצה  רק להניח את הראש ולישון.
האגו- אני רואה מסביב כאלה שעושה רושם שהזריקו להם אנרגיה או שלגמו  כמה כוסות  יין אדום וירדו בדרך על איזה משקה אחר רווי אלכוהול או סתם רד בול ……ורק אני. ….בדיעבד הסתבר שזה לא רק אני – רק שכל אחד העיף מבט ימינה ושמאלה ופעל בכח האנרציה. אם הוא יכול – גם אני יכול…..ככה אני והאגו המטופש שלי. איפה החמלה שלי כלפי עצמי? איפה בוחן המציאות העצמי? איפה לדעת מתי לעצור? איפה שיקול הדעת? -> מהיום איבדתי את עצמי לטובת כולם? ללכת בעקבות העדר?זה לא אני !! קראתי את עצמי לסדר. המתח שלפני הכל, הפרידות בארץ, שאלות קלאסיות של "מה יהיה"  ו"בשביל מה את צריכה את זה", אחרי שצלחתי את כל אלה, צלחתי גם את כל הטכנולוגיה, הטיסה, הנסיעות ואחת האוניברסיטאות הטובות בעולם. אומרים לפחות שכור ההיתוך הגדול או בין הגדולים הקיימים. נגיד, רק נגיד שזו הייתה "שנת שבתון"  שלי אחרי אחד הניתוחים. במקום לשבת כאן – ישבתי שם. גם שם יש רופאים ובתי חולים ותל אביב היא במרחק של משהו כמו 10 שעות ולהשאר בתל אביב אחרי כל ניתוח – אני אשתגע……אז פעם אחת הרשיתי לעצמי את השגעון הזה.
אפשר למצוא שם ישראלים ולבנונים ואוסטרלים והולנדים ואירים ו…מה בעצם לא? אפשר למצוא הכל. יומיים שלושה התארגנות(אין יותר מדי זמן – מזל שנסעתי פעם אחת קודם לחפש דירה קטנה בקירבת האוניברסיטה שיהיו לי ארבע קירות , שירותים , מקלחת וריהוט. זה היה אחד הדברים החכמים שעשיתי). אני זוכרת איך הגעתי בזחילת גחון אל הדירה , כמובן שטעיתי בדרך, טוב , אפשר לתרץ את זה בעייפות, אפשר בחוסר אוריינטציה ואפשר להגיד שפשוט טעיתי. האפשרות האחרונה היא הנכונה. אני לא מכירה ולא מתמצאת.
למחרת בערב התעוררתי והשלמתי עוד חצי יממת שינה לאפס את השעון ומאז אני רק מתקתקת משימות. כרטיס סטודנט, כניסה לחדר צילום, ספריה, הכרת הקמפוס באופן כללי, הבניינים הראשיים שישמשו אותי (לפחות לתקופה הראשונה) ובין לבין בהצלבות בין קורס אחד לשני ונסיון להבנה מתי אני עוברת בניין לצרכי לימודים ולאיזה אולם. כמו מפגרת סופרת חדרים ורושמת בצד : סוציו' בניין ב' קומה 1 ,סטטיסטיקה בנייין 1 קומת קרקע, קפיטריה – אחרי הבניין השלישי וככה מייצרת לי "מפת שימוש והתמצאות" פרטיים לצרכים אישיים לפחות לימים הראשונים.
אני מתרגשת כמו ילדה בכיתה א' (אני מתארת), אורזת את החומר שדרוש לשתי ההרצאות הראשונות ומודה לריבוני לפ טופ שלא צריך לסחוב ספרים ומחברות. נכון, לפעמים או רוב הזמן קיטרנו שאנחנו מכורים – אלוהים, כאן אני מודה לריבוני לפ טופ. חסדים לא קטנים. עד שאני מגיעה לבניין שאני צריכה משהו כמו 8-10 דקות הליכה לא מהירה אני מנסה לסקור את הסביבה ואת מי שהולך לידי ובסביבתי, וקל מאד לעשות את ההבחנה בין סטודנטים זרים לבין מקומיים.
אחרי קצת שעות שינה ונסיון של התאפסות – אני מוצאת את עצמי מקשקשת באנגלית עם שניים שהצטרפו איתי לדרך – שני אוסטרלים, אנחנו מבררים למה אנחנו כאן ומה באנו ללמוד ואם יש לנו הצלבה בקורסים (פרקטיקה, קודם כל פרקטיקה) – הם לא לומדים באופן ישיר איתי אבל יכירו לי את ההולנדית והאירי שעושים חלק מהקורסים שאני עושה. אחוות זרים במדינה זרה לצרכים משותפים. כמה מהר יוצרים "תאגיד" לצרכים משותפים.
יורדים באולם, תופסים מקומות (מלא באופן חלקי) ומחכים. מגחכת לי ככה בערגה ומנסה להזכר מתי בארץ אני ישבתי לחכות….הרי יכולתי לעשות דוקטורט בפקולטה למדעי האיחורים. מעבירה את  העינייים, סוקרת לראות מי באיזור, אולי איזה פנים או עיניים מוכרות – אני רואה עוד איזה זוג שיכול להיות מישהם להחליף איתם מילה. עוד שני איריים. אני כמעט מחזיקה דרכון אירי, אבל סופרת את האירי השלישי בימים האחרונים – הם דווקא נחמדים, ראש טוב וכבר קבענו בערב להפגש לקשקש.
ששש…..מישהי חתיכה בינלאומית נכנסת. קשה לשייך אותה לאיזה לאום, משפט אחד שהיא אומרת ואנחנו מהמרים שהיא שייכת לגרמנים או לשוויצרים/אוסטרים – הם די דומים במבטא ואני כבר מתעבת אותם באופן אוטומט, אבל מה? נותנת צ'אנס – הרי היא לא עשתה לי שום דבר באופן אישי, היא כבר דור אחר וכו' , מנסה לאסוף את עצמי ולהקשיב – וכמובן כמו כל מרצה שעברנו במשך אותו יום אנחנו שומעים את אותה הרצאה של הגענו….מקום זר….אבל צריך ישר ל"קפוץ למים"  ואמנם לא היה שיעור רגיל אבל המשימה הראשונה היא….חומר – בספרייה  או ברשת – מקורות? ביבליו' – הצחקתם את הליגה ואותה גם….אתם באוני' ילדים. חציתם יבשות – תפעילו את התאים האפורים…
הסתכלתי על שני האירים לידי ושורה קדימה ואחורה ואני רואה פרצופים מוכי הלם (אולי הלם טיסה עדיין) ומבינה….שבאמת – אני בליגה של הגדולים ואני צריכה להתחיל לחלום גם באנגלית לא מספיק לדבר, צריך גם לחלום באנגלית…….
הייתי צריכה את הימים הראשונים ואת המעבר הזה כדי להבין כמה אי אפשר להתכונן גם למה שנדמה לך שהתכוננת הכי בעולם, כמה אני אדם נטול בטחון עצמי בסביבה פחות מוכרת  וזקוקה לאדם אחד, מספיק אדם אחד כדי שיהווה לי חגורת בטחון – אני זקוקה לה כדי לתפקד, אני ממש לא כזו גיבורה, חברה בסדר – לא המציאה את מוסד החברות למרות שככה כולם חושבים – השיעורים הכי ראשוניים והכי חשובים שהספקתי כבר ללמוד הם בעצם עליי : אני אדם ממוצע בערך כמו כולם, מתקשרת מהר יחסית, אוריינטציה גרועה להפליא, בטחון עצמי תמיד תמיד נטול שיפור (אני חושבת שאצל כולנו..) , רובנו עוטים מסיכות השרדות בחיים, יש בי הרבה חמלה וידי תמיד תהייה מושטת לעזרה (ככל שאוכל), באתי לכאן ללמוד – ואני אלמד……זו תהייה שנה מופלאה, ואם היא לא תהייה כזו – יש בי כח ורצון לעשות אותה לשנה נהדרת.