אף פעם אל תפסיק לחלום

זה לא בדיוק בלוג על עיצוב פנים, אלא על המפגש שלי כמעצבת פנים עם המקומות שאני מעצבת, עם הלקוחות איתם אני עובדת. מפגש רגשי ומיוחד מאוד. פוסט ראשון – קצת על עצמי ואיך הגעתי לעיצוב פנים.

בחורה עם מחשב נייד

צהריים של יום גשום וקר במיוחד , ינואר 2005 . ביום כזה בדרך כלל לשכת הרווחה ריקה מפונים .  זו היא הפוגה מבורכת מהלחץ המטורף והרגיל של הלשכה. אוכלת ארוחת צהריים שחוממה במיקרו ומעיינת בעיתון. אני עובדת בלשכה כבר 7 שנים,  מזה שנתיים פקידת סעד לחוק הנוער – אחד התפקידים הקשים ביותר במגוון התפקידים שמציעה העבודה הסוציאלית , הגנה על קטינים בסיכון .

מהיום הראשון שלי כעובדת סוציאלית ידעתי שזה לא בשבילי . זה כן מקצוע שמתאים לאישיות שלי, אני טובה בזה. אבל אני סובלת. כבר שנתיים מתעוררת ב-2 לפנות בוקר ומגלגלת בראש רשימות של צווים שאסור לשכוח לחדש, של תסקירים שצריך להגיש לבית המשפט, של דיונים קרובים, של עשרות דיווחים חדשים  על חשד לפגיעה והתעללות בילדים, שמונחים על השולחן שלי ואני צריכה לבדוק. זה ברור שאני לא מצליחה להרדם בחזרה.

אני מסתובבת כבר שנים באי שקט , יודעת שאני לא במקום הנכון, שאני לא עושה את מה שאני רוצה באמת – להיות מעצבת אופנה/פנים , לא סגורה על זה… במשך השנים מסתובבת סביב זה "בקטנה"- קצת לימודי רישום וציור , מבחני קבלה ללימודים בשני בתי ספר נחשבים לעיצוב (התקבלתי ולא הלכתי ללמוד קצת כי לא היה לי אומץ וקצת כי לא הצלחת לראות איך אני מארגנת לי את החיים עם לימודים מלאים, עבודה במשרה מלאה ותינוק בן כמעט שנתיים).

באותו צהריים חורפי של ינואר 2005 הפתעתי אפילו את עצמי. תוך כדי העיון בעיתון עיניי נעצרו על מודעה שמציעה לימודי עיצוב פנים ביחידה ללימודי חוץ של הטכניון. התקשרתי כמעט מייד מתוך הידיעה הרגילה שבטח יקבלו אותי אבל אני שוב לא אלך ללמוד. אבל הם הציעו בדיוק את מה שהייתי צריכה – לוח זמנים שפויי, לוח זמנים שבו אני יכולה להמשיך להיות אומללה , אבל לפחות להתחיל להרשות לעצמי לחלום. התקשרתי לבן זוג שלי והודעתי לו שאני נרשמת ללימודים, מה שמאוד שימח אותו כמושא העיקרי לקיטורים שלי ולעד העיקרי לנדודי השינה שלי , וליציאות מהבית למקרי חירום בשעות מטורפות.

לימודי העיצוב היו מדהימים! סוף סוף מקום שאפשר לנשום בו , לבטא את עצמי , להתחיל להאמין בעצמי .

עזבתי את העבודה בספטמבר 2006, אחרי משבר אישי ומקצועי. לקחתי לי חצי שנה של חופש כדי להשלים את פרוייקט הגמר בלימודים וכדי לחשוב צלול ולהבין לאן אני הולכת מכאן. לקראת סיום הלימודים התקבלתי לעבודה במשרד אדריכלים. עבודה נוראית בשכר מינימום -מינוס . בית-ספר אמיתי לחיים ולעיצוב , אחרי שלוש שנים ששרדתי שם , החלטתי לעזוב , הבנתי שהגיע הזמן שלי לעשות את הדברים לבד.