אסקימוסים

אסקימוסים. שילוב של חם וקר, איך הסיפור שסיפרה מורה חמה וחכמה בארץ חמימה על התנהגותם הקרה והמנוכרת של האסקימוסים בארץ קרירה כלפי הזקנים שלהם לילדים בני שש, הופכת לתובנה כואבת של המציאות, בהיותם בני שישים, לנוכח משבר הקורונה.

כמו כל כותבת בעת האחרונה, שהופכת לאט לאט להיות מציאות חיינו העכשווית, גם אני מתלבטת קשות מה לכתוב. האם לעודד את רוחו של הציבור והעם היושבים בציון, ועוד בערב חג, ולכתוב פוסט אופטימי, חיובי מצחיק ומשמח, או שמא להתחיל להגיד את אשר על ליבי,  גם במחיר שאגיד דברים שלא כל כך נעים לקרוא או לשמוע. מתלבטת איזה סוג כתיבה ישאיר איתי את קוראיי, ואיזה חלילה ירחיק אותם אל מעבר להרי החושך, או בסיפור הזה, אל מעבר לקוטב הצפוני או הדרומי.

לבסוף מצאתי לעצמי פשרה, שאני מקווה שתתאים גם לכם. אתחיל בסיפור נוסטלגי המעלה זיכרונות טובים מילדותי בנהלל, ואמשיך בכתיבה קצת יותר ביקורתית וחדה. לטובתכם, וכפועל יוצא גם לטובתי, אסמן עבורכם את נקודת המעבר, כדי שתוכלו ברוח הימים האחרונים, לחשב לכם אסטרטגיית יציאה נכונה.

כשהייתי בכיתה א', וגם בכיתות ב' ו-ג'  היתה לי מורה אהובה, עדינה שמה. היא לא רק היתה מורה טובה, נבונה ומסורה שלימדה אותנו את ראשית הקריאה ,החשבון וסיפורי התורה, אלא העשירה את עולמנו. עדינה היתה אשה יפה, לבושה תמיד בטוב טעם פשוט, שערה הכהה אסוף בפקעת על ראשה. היא היתה יצירתית מאוד, חמה ורגשנית.

New Doc 2019-11-10 19.20.40_2_1024x659

כאשר למדנו נושא מסוים, ואם אני זוכרת נכון, למדנו על- פי נושאים, היתה מוקדשת לו מחברת, או ליתר דיוק חצי מחברת (מחברת חתוכה לחצי לרוחבה) בה היינו כותבים ומציירים את הנושא. בדרך כלל כשהתחלנו נושא חדש, היינו מקבלים על דף סטנסיל ששוכפל ציור שהכינה, אותו היינו צריכים לצבוע ולהדביק כשער לנושא הנלמד. למדנו איתה על עמים, ארצות ותרבויות, שותים בצימאון את דבריה שבמושגים של היום, השתוו לפרקים  בערוץ ה"נשיונל גאוגרפיק".

אחד השיעורים  שמאוד נחרת בזיכרוני היה על נושא האסקימוסים. עדינה סיפרה לנו איך הם בונים את ביתם-האיגלו ,ואיך הם אומרים שלום זה לזה בחיכוך קצות אפם מפאת הקור. כשסיפרה לנו שיש בשפתם לפחות חמישים מילים שונות לתאר את מצבו של השלג, למרות שישבנו בכיתה החמימה בנהלל, וראינו מבעד לחלונותיה את בריכת השחייה המחכה לתחילת העונה, חשנו כאילנו אנחנו דוהרים על גבי מזחלת כלבים בערבות הקרח של לפלנד, נוהים אחרי אורו של הזוהר הצפוני.

450px-Igloo_1024x695

אני לא זוכרת איך התגלגלה לה השיחה (נקודת יציאה א') היינו כיתה סקרנית,נבונה ודעתנית, ומישהו שאל: "עדינה, אם הכל מכוסה שלג, איך הם קוברים את המתים?" עדינה האדימה מעט ואמרה: "זה מאוד אכזרי, אני לא רוצה לספר לכם". אבל אנחנו המשכנו להתעקש, והשיחה הפכה מעניינת יותר מרגע לרגע, גם למי שלא היה ממש מרוכז בשיעור, רק בשל אופן תגובתה. אנחנו המשכנו בשלנו, מתעקשים, והיא התרצה:" טוב, אני אספר לכם, אבל זה מאוד אכזרי" וסיפרה לנו נרגשת, אפילו הזילה דמעה, כיצד כאשר הזקן או הזקנה האסקימוסים מרגישים שמתקרבת שעתם, והם מפחדים שיפלו לטורח על הכלל, הם מתרחקים ,פורשים מן הציבור, ובונים לעצמם איגלו בו הם מסתגרים ומחכים בשקט למותם.  אני זוכרת שהתנהלה בכיתה שיחה די מעניינת, הרבה מהדברים לא הסתדרו לנו עם ההיגיון או החינוך שקיבלנו, אבל ככה זה, הם אסקימוסים, אצלנו זה אחרת.

New Doc 2019-08-19 23.29.01_28_1024x661

(נקודת יציאה ב') לימים הפכתי לשכנה של עדינה, ולא פעם היינו ממשיכות שיחה נעימה מהימים ההם על השביל שעל יד ביתי או ביתה.  זכיתי לראות גם את תהליך הזדקנותה היפה. כשכבר לא יכלה ללכת בכוחות עצמה, היתה מובלת, מכוסה בשמיכה נאה על כסא גלגלים על ידי אחד מבני משפחתה, מתבוננת סקרנית במתרחש סביבה. גם שער ראשה והפקעת היפה החלו להלבין כמו השלג עליו סיפרה וכדרך כל בשר, נפטרה לבסוף, עטופה באהבה על ידי בני משפחתה.

(נקודת יציאה ג') נסיבות חיים כואבות ומורכבות, גרמו לכך שאימי, מלכה, זיכרונה לברכה, עשתה את עשרת השנים האחרונות לחייה, במרכז הגריאטרי "שוהם" בפרדס חנה. בתחילת הדרך איבדה רק את זיכרונה ובשנותיה הראשונות שם שהתה במחלקה בה יכלה לנוע בחופשיות בתחומי המחלקה המרווחת, והחצר המגודרת והמאובטחת הצמודה לה. כשמצבה החריף, והיא איבדה עוד ועוד מכישוריה היא הועברה למשך שנות חייה האחרונות למחלקה אחרת באותו מתחם. כאשר באנו בפעם הראשונה לביקור השבועי, אחרי המעבר הכל-כך קטן, אבל הגדול הזה, שאלנו את השומר בשער הכניסה היכן נמצאת המחלקה החדשה. תשובתו הקצרה הגדירה מאוד מדוייק את הסיטואציה. "סעו ישר עד הסוף. כשלא תוכלו להתקדם לשום מקום, פנו מעט שמאלה, זה שם".

986650101000100640360no_1024x576

(נקודת יציאה ד') כשרק התחיל להתרקם לו "משבר הקורונה" והוחל לדבר על הצורך לייצר "מחלקות קורונה" עבור האנשים שעתידים לחלות במחלה. שמעתי בתקשורת על מחאתם של משפחות החולים המאושפזים באותה מחלקה ממש על הכוונה לפנות את בני משפחותיהם, חולים שאינם יודעים מימינם או משמאלם, לא מכירים את בני משפחתם הקרובים, או את עצמם, המוטלים באין אונים נוראי ומחכים לפגישה עם בוראם ,חיים חיים שקשה להגדירם כחיים. למרות שעברו יותר מארבע שנים מאז מועד פטירתה, ולמרות הטיפול המסור לו זכתה מהצוות במקום, הקולות, המראות והריחות שבו אלי באחת. לא הצלחתי, ואינני מצליחה להבין את המחשבה הבירוקרטית וההצדקה המערכתית לפנות דווקא את המתחם הספציפי הזה מיושביו למטרה זו. מתקוממת הזלתי דמעה ואמרתי לעצמי "נהיינו אסקימוסים!" נזכרת שעדינה לימדה אותנו כבר בתחילת כיתה א' שאסור להיות חכמים על חלשים. אני לא יודעת איך נפתרה בסופו של דבר הבעיה הספציפית באותו מקום,  שהרי מהר מאוד נכנסו לדרמה אחרת, קרובה יותר

9866496999999640360no_1024x576

(נקודת יציאה ה') באותו ערב, שוחחתי שוב עם גיסתי, שהיתה בת המשפחה היחידה שהורשתה להיכנס אל סבתא דבורה, אימו של אישי, בדיור המוגן בו התגוררה בירושלים. מתלבטות יחד אם נכון לשלוח אותה לבדיקה בריאותית דחופה כלשהי הקשורה למצבה. "נהיינו אסקימוסים" שבתי ואמרתי לגיסתי, מעכלת את החדשות ומבינה איך אנחנו כחברה נוטשים את זקנינו, הורינו, ומפקירים אותם לגורלם תחת מעטה מדינתי שאומר: "אל תדאגו, אל תבואו, אנחנו נטפל, אנחנו נדאג". לא ידענו אז שתוך פחות משבוע כבר נהיה בתוך "שבעה שקטה" והזויה, לאשה שנגזר עליה להעביר את היממה האחרונה של חייה, בכאב מחמת החולי, ומבדידות מחמת המדיניות. אישה שלא הוגדרה ולא נמנתה כחולת קורונה, או במניין המתים ממנה, אך נפטרה ממנה. לא כי אני מבינה ברפואה, אלא כי לא נמצא מטוש פנוי בעבורה, כי היא זקנה שניתן לטלטל שלוש פעמים הלוך ושוב מהדיור המוגן למיון וחזרה, ללא בן משפחה  או המטפלת שיכול להילחם בעבורה.

(נקודת יציאה ו') אבל אתם מבינים, לא על אמא ספציפית כזו או אחרת אני מדברת. אני מדברת על ההורים של כולנו. "היוקרה" ביבנאל, "משען" בבאר שבע, "נופים" בירושלים, וכל אותם דיירי בתי- אבות ו"דיור מוגן" שאין לנו שמץ של מושג מה באמת עולה בגורלם. כואב לי, שמדינה המכריזה על עצמה כנאורה ומודרנית, נוהגת בכל כך הרבה אכזריות כלפי מבוגריה, בוניה והוריה. ולא אמרתי אף מילה על פוליטיקה.

אז אם נשארתם איתי עד עכשיו, אל תצאו, תקשיבו עוד רגע . ביום ששמעתי על הכוונה לפנות את מחלקת תשושי- הנפש בשוהם, איבדתי את האמון במערכת. לא מאמינה לאף מילה שהם אומרים, או לכל מעשה שהם עושים.

986649912671872640360no_1024x576

אבל אתם יודעים, אני אמא, יש לי ילדים, ואפילו נכדה. אני מקווה שיום אחד גם אני אהיה זקנה, אולי אפילו זקנה מאוד, אולי אפילו אטה למות.  מה הדוגמא שאני נותנת להם כיום על כיבוד, אב ואם?

לשמחתי, זכות המחאה והצעקה עדיין נשארו לי, אם כי, כשאני עוטה על פני מסיכה, היא נשמעת קצת עמומה, וכשאני בעוד "עוצר" או "סגר" בביתי היא קצת מצומצמת. ובכל זאת אני זועקת מעומק הלב, אנחנו לא אסקימוסים! ואם הפנמתי נכון את הסיפורים של עדינה, האסקימוסים בוחרים בעצמם ללכת אל מותם, אף אחד לא מחליט עליהם, בטח לא כשהם תשושי נפש.

CamScanner 04-14-2020 08.53.29_1_713x1024

_______________________________________________

הכתבה מוקדשת באהבה ובתודה למספר כתבים בערוצי הטלוויזיה, ביניהם הכתבת מיה איידן, שלא שוקטים ולא שותקים, ונותנים מקום שוב ושוב בכתבותיהם למחדל האנושי, או הלא אנושי, המתחולל נגד עינינו. וכן לצוותי בתי האבות והדיור המוגן שמחרפים נפשם, ללא מליצות, כדי לגונן על דייריהם, זקנינו,  מפני הדרך בה מתמודדת המדינה עם גורלם.

תמונות 1, 3 -תמונות מחזור מבית הספר היסודי. הכיתה שלנו עם המורה עדינה (בכיתות א' ו-ג')

תמונה 2 -איגלו, מתוך הערך "איגלו" ב"ויקיפדיה".

תמונות 4, 5, 6 צילומים של שמיר אלבז מתוך כתבה שהופיע ב"ווינט" ב 24.3.20 : מחאה נגד פינוי קשישים לטובת מחלקת קורונה:"גזר דין מוות"

תמונה 7- אני בתחפושת אסקימוסית, עם פרוות שועל אמיתית, דוקרת ומסריחה. כששוחחתי לקראת פרסום הפוסט עם אורית כנען, בתה של עדינה היא הזכירה לי שכל הכיתה התחפשה בכיתה ג'  לאסקימוסים, עדינה עצמה התחפשה אף היא לאמא אסקימוסית עם תינוקת במנשא הצמוד על גבה, אז נזכרתי בתמונה שבקופסת תמונות הילדות שלי (לצידי הגר שטרנפלד שהתחפשה לבדואית)

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.