אסירה – תודה

כלא נוה תרצה

את הרומן שלי בכלא נוה תרצה התחלתי לפני שלוש שנים. כתרפיסטית במשחק, הגעתי להדריך קבוצת אסירות / אמהות למספר חודשים הדרכה, לשיפור תקשורת דרך משחק בינן ובן ילדיהן שנמצאים אצל סבתא או פנימיה או משפחת אומנה ומגיעים לביקורים אחת לחודש.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשערי הכלא,  מתוחה ודרוכה נכנסת לחדר שם מחכות לי המשתתפות בקבוצה, ואחת אחת פותחת בפני את הלב ומספרת על ילדיה, על הקשר, על הצער ורגשי האשם , והכמיהה לחזור אליהם הביתה.

כלא נוה תרצה
כלא נוה תרצה

אני חייבת לשתף שעבורי הכניסה לכלא היתה מבחן לקבלת האדם באשר הוא, היה לי סימן שאלה גדול כמה אצליח לראות את האישה, את האדם שבתוכה וכמה אשפוט את המעשה שלה. לשמחתי  ולהפתעתי הגדולה למשך שעתיים הייתי איתן במאה אחוז שלי ויכולתי לראות מבעד לקליפות כל אחת בתמצית שלה את נקודת האור שבה. הבנתי מיד שמרבית הבנות שיושבות שם הן קורבנות של החברה. החיים לימדו אותן סבל ורוע. התעללו בהן, פגעו בהן ולא היתה להן בדרך אף דמות שתכוון, תתמוך ותגן עליהן.  גם הקבוצות הבאות שעשיתי הפגישו אותי עם נשים כואבות, מלאות בכעס, חסרות אמונה בעצמן ובעולם. לפני כשנה גייסו אותי להדריך קבוצת קטינות שהגיעו לכלא , לעבוד איתן על שינוי דפוסי חשיבה והעצמה אישית. המפגש עם ילדות בנות 15-17 היה קשה מנשוא,  אני כועסת על מערכת הרווחה ועל אנשי החינוך שלא עצרו בזמן את כדור האש המסוכן שהביא את הבנות למצוקה כל כך קשה עד לפשעים שהביאו אותם לכלא. בשיחה עם אחת הקטינות שאלתי אותה " תגידי מאז שאת זוכרת את עצמך, האם יש דמות אחת שליוותה אותך שאת סומכת עליה ? שעזרה לך ? והיא חשבה והשיבה, לא "  ועוד הוסיפה ואמרה " אחרי מעבר מפנימיה לפנימיה כל מה שרציתי זה להגיע לכלא, ידעתי שפה יהיה לי שקט "  הסיפור עצוב מאוד ומייצג סיפורים של הרבה בני נוער שאין להם עורף משפחתי ומתדרדרים לפשע .

ילדים צריכים בית ומשפחה טובה, חמה ומגנה, יש לנו יותר מדי ילדים שפוגעים בהם ויש לנו יותר מדי ילדים בפנימיות ולא במשפחות .

בכלא יש הרבה תוכניות העשרה, טיפול והעצמה לנשים ובין היתר בשנים האחרונות פועל תאטרון קהילתי (קצינות חינוך וקרן כהן ישראלי בימאית ויוצרת) שעוזר בטיפול ושיקום האסירות ובסיום תהליך של חצי שנה האסירות מעלות הצגה .

אתמול בערב הגעתי להצגה זו שנה שלישית שלי בחוויה מסוג אחר. בכל שנה אני פוגשת חלק מהאסירות שהדרכתי כשהן על הבמה, באומץ לב מחלקות עם הקהל חתיכה מהנשמה שלהן. בכל שנה ההצגה מאוד מרגשת ועוצמתית אך אתמול טולטלתי .  הדמעות המשיכו לרדת שעות אחרי שההצגה נגמרה. אולי כי הן פתחו על הבמה את הפצעים והמוגלה בגבורה וגם בגלל שאת חלקן ליוויתי בתהליך מדהים של שינוי תודעתי, התנהגותי ואולי גם בגלל שמסביבי ולצדי ישבו בני המשפחה של האסירות שהציגו ובמשך כל ההצגה הקהל כולו ישב ובכה וחווה  את כאב אסירות שמרצות עונש על הפשעים שלהן. הנשים האלו פשעו כי התום נלקח מהן כשהיו ילדות, כולם שתקו וגם אותם לימדו לשתוק , הן קורבנות של החברה שקירבנו אחרים.

IMG_1104

הערב הזה הן בחרו לקחת אחריות על מעשיהן אך הן גם בחרו להפסיק לשתוק . הערב הזה הן גרמו למשפחות שלהן להיות גאות בהן, בסיום הערב בפני כל הקהל , חלק מהן נעמדו וביקשו לומר "סליחה, שפגעתי בך אמא"  " סליחה בתי, אני אוהבת אותך " סליחה, אני יודעת שגרמתי לכם סבל"   הערב הזה נותן תקווה ואומץ לנשים ולילדות שעדיין שותקות .

בנות ונשים יקרות , אני הקול של האסירות מאתמול , תזדקפו ותאמינו בעצמכן , תעמדו על שלכן , לימדו להציב גבולות ואל תהססו לפנות לעזרה . תזכרו שתמיד, תמיד יש אדם אחד סביבכם שיכול להיות המלאך השומר שלכן ולעזור לכן לצאת ממעגל האלימות וההשפלות, תחפשו אותו ואל תוותרו על עצמכן, תעזו לחלום, תצמדו לטוב שבכן ודעו שאתן הרבה יותר חזקות ועוצמתיות ממה שאתן חושבות על עצמכן.  

בקהל ישבו אתמול מספר גברים שעוסקים בעריכת דין, בסיום ההצגה הן שיתפו שמעכשיו הם מתחייבים להיות קשובים ומאמינים יותר לתלונות ולמצוקות של נשים ומבטיחים להירתם לסייע במה שיוכלו.

בנימה אישית, כפי שכבר כתבתי, יש לי הרבה כובעים והעשייה המקצועית שלי מאוד מגוונת, מאתגרת ומעניינת. אך בימים  שאני מתנדבת בכלא, אלו ימים מלאי משמעות עבורי, אני מרגישה אושר רב  ומוכירה שיש לי את הזכות לאפשר לנשים אלו, לפתוח נקודות מבט נוספות על החיים ועל עצמן ולתת להן תקוה להזדמנות נוספת של חיים טובים מתוך שמחה.  רצ'רד בנדלר אמר לעולם לא מאוחר לילדות מאושרת. 

לימים קסומים

גליה