אסור לדבר על דפנה/שרה הורניק

"… אני די בטוחה שהיא שונאת את כל העולם. כואב לה. מישהו הכאיב לה. היא חצויה, פצועה, מדממת צבע שמן שהתייבש בגוון אדום ורמיליון. כמה דם!" (עמ' 23).

מי זאת לעזאזל דפנה, ולמה אסור לדבר עליה?

רחל רביד, ציירת מפורסמת עם יצירות מוצלחות בעברה. רחל כבר לא גרה בדירתה אלא בבית אבות ברמת גן, היא מתגוררת במחלקת האלצהיימר והדמנציה.
אלונה לא בקשר עם אמה מזה 19 שנה, תמיד הרגישה שרחל שונאת אותה, ושום דבר שאלונה עושה לא מספק את אמה.
אלונה שסיימה לאחרונה מערכת יחסים, גרה בדירה קטנה, המינוס רק גדל בבנק, ולגבי העבודה זה רק שאלה של זמן.
האחראית בעבודה יודעת שהיא מגיעה מתי שנוח לה, לאלונה אין אחריות לחייה, ונראה שחייה הולכים לכיוון האבדון.
אחיה הגדול, זאב, עוזר לה הרבה, גם כשהיא צריכה הלוואות, הוא מביא לה בלי חשבון, אבל כאשר הוא מבקש ממנה דבר אחד שקשור לאמה רחל, היא יודעת שהיא צריכה לטפל בדירה של אמה למרות מה שגרם לה לעזוב את דירת אמה שהייתה גרה שם. בגלל מצבה הכלכלי הקשה היא מחליטה לעבור לדירה שבה גרה עם אימה לפני 19 שנה.

הקשר של אלונה ורחל היה תמיד על חבל דק, כבר מילדות היה נדמה לאלונה שאמה לא אוהבת אותה, ותמיד מעדיפה את זאב, אחיה הגדול.
גם בילדותם, החיים עם רחל לא היו קלים, היה תמיד רשימה של דברים שאסור היה להם לעשות כשהם בבית והיא מציירת.
רחל תמיד נהגה לומר לה שהיא מכוערת ומי יסתכל עליה ושאף אחד לא ירצה אותה.
אלונה וזאב באים לבקר את אימם בבית האבות, רחל מסתכלת על אלונה וקוראת לה דפנה.
זאב ואלונה לא יודעים מי זאת דפנה.

העבר תמיד מצויר בצבעים שאנו מעוניינים להסוות על מנת לא לגלות את הסודות שאנחנו שומרים בפנים, על מנת לגלות את הסודות הצבועים צריך לצייר את האמת על בד הקנבס.

דפנה, מי זאת דפנה הזאת?
הספר סיקרן אותי ורק רציתי לפתור את החידה לגבי דפנה, אך עם השם מגיע פאזל שמתחבר לקראת הסוף וסוגר את כל הקצוות הפתוחים.
אני אוהבת ספרים שמרתקים אותי עד שהספר נגמר, ושרה הורניק הצליחה בגדול.
שאפו לספר הביכורים.

מצטרפת לחברתי הטובה, שרה רחמיאל. צריך קבוצה סגורה כי באמת אסור לדבר על דפנה.

ממליצה מאוד.

"… אבל כשאני פותחת את התמונה אני קופאת. זה צילום של הציור שראיתי בבלוק של רחל בגן הזהב. זה לא אוסף אקראי של עיגולים. זאת אישה. זאת האישה החצויה. גם זאב ראה אותה. אין לי אלצהיימר." (עמ' 57).