אנשי הארון , אגדה שהייתה ועודנה

 

ארון

אני צועדת ברחוב בפנים גלויות, זקופת קומה, צועדת מחייכת גאה מוקפת אהבה ושמחה. זה לא תמיד היה ככה, בהתחלה לא היו בכלל מצדים מבחינתי, אחר כך היו כאלה שראיתי מרחוק, ואפילו במצעד הראשון שלי, קניתי רק דגל קטן, לא העליתי תמונות שלו לדבר על להעלות פוסט , לספר להזדהות. ככה זה שאת ארוניסטית את מפחדת מהכל.  אבל בעזרת אנשים מהמצעד מהבית הפתוח מהקהילה יצאתי החוצה. סליחה לא רק בזכותם גם בזכות צרי העין, מלאי השנאה, אלא הרואים בנו מחלה, טומאה משהו שצריך להעלים מהנוף הציבורי גם בגללם.

לצאת מהארון הוא מסע , ארוך מורכב כואב . מסע שלצערנו רבים עדין לא יכולים לעשות, ולא כי אינם חזקים או אמיצים מספיק. אז רק שתדעו אנחנו צועדים פה בשבילכם, כדי שתדעו שאתן לא לבד, כדי שתדעו שאנחנו תמוכים בכם. אנחנו צועדים כדי לאפשר לכם לצאת מהארון בזמן שלכם , אנחנו פה כאשר תישארו ללא בית או ללא חברים. אנחנו פה בשביל לספר את הסיפור שלהן/ם

פגשתי אותם את אנשי הארון, הארוניסטים בשפת הקהילה בצמתים שונים של חיי. לפעמים התצלבו דרכינו דרך האינטרנט, אחדים פגשתי אותם באירועים של הבית הפתוח שם הרגישו פחות לבד. עם כולם הזדהיתי. אם כולם שוחחתי והם כולם אמתיים. לכולם אשאיר את הזכות לצאת לבד מהארון. אלא סיפוריהם.

 

"בעלי יודע, כלומר הוא יודע שאני לא נמשכת עליו, שאני לא מעוניינת ביחסי אינטימיים. מבחינתו אני פשוט קרירה, פשוט עבר עלי משהו.  הוא נותן לי מקום ולא כופה עלי דבר, כי הוא אוהב אותי מאוד. אבל הוא לא מוכן לקבל שאני פשוט לא אוהבת גברים. גם אני חשבתי ככה עד לא מזמן. עכשיו אני מבינה שאני אוהבת נשים, אני לא יודעת מה גרם לי להיות ככה, אולי קרה משהו בחיים שלי אולי נולדתי ככה אבל אני בסדר עם עצמי .  אבל בקהילה שלי לא יקבלו אותי אם אצא מהארון, ואני חוששת מה יקרה לילדים שלי , לבעלי, לי . לכן לא אצעד במצעד."

 

"כשאני מגיע לפה אני מרגיש בטוח, יש לי פה הרבה ידידים, מזל שהבית הפתוח קיים. אני גם הולך הרבה פעמים לתל-אביב לפגוש אנשים שם אף אחד לא מכיר אותי. אפילו צעדתי שם במצעד, בין כל האנשים שם אין סיכוי שמישהו מהכפר שלי יראה אותי. אבל פה אני פוחד, בכפר אף אחד לא יודע אלי. אף אחד לא יודע שאני לבד בגלל שאני אוהב גברים. אפילו לא המשפחה שלי. בסביבה שלי לא מדברים דברים טובים על מי שאוהב גברים ואני מאוד חושש. לכן אני לא אצעד במצעד."

 

 "כל פעם שהם שואלים אותי "יש לך חבר" נצבט לי הלב. אני מאמינה שחינוך נעשה ע"י דוגמא אישית. ואני? איזה דוגמא אני נותנת להם? אז אני ממלמלת "אין לי חבר, ובפנים שוב נצבט לי הלב. אבל אני לא מעזיה לספר להם.  מעולם לא דיברתי על הנטייה המינית שלי עם הצוות. בייחוד אחרי אותו יום ששמעתי את המנהלת מתלונת על המצעד האחרון. אני פשוט חוששת מה תגיד המנהלת, המורות האחרות, ההורים. הייתי שמחה לספר לילדים להיות איתם גלויה לספר על כך שלפעמים יש לי בן זוג ולפעמים בת זוג אבל אני לא אומרת דבר. לכן אני לא אצעד במצעד.

 ידידות וידידים טרנג׳נדרים/יות יש לי א.נשים מדהימות חזקים אמיצות.  אבל טרנג׳נדריות/ים בארון אני לא מכירה אולי זה ארון עמוק מידי, אולי קשה לבוא לעולם ולומר ״ מי שחשבת שאני, אז לא ממש לא״ אולי לעמוד מול עולם שכל כך לא מבין שכל כך נרתע דוחה ולא מקבל זה פשוט קשה מידי, מסוכן.  ואולי זה בגלל שכאשר את סוף סוף מבינה מה חרק כל השנים מדוע הרגשת כל כך לא בנוח בתוך הגוף שלך, אתה לא יכול להישאר אפילו רגע נוסף אחד בארון. כי איך אפשר ללכת ברחוב להגיד ״אין לי אף״ או ״מה פתאום הידיים האלה לא שלי״. אז אם תבוא אלי מישהי ותגיד מצטערת אני לא אצעד במצעד רק אחבק אותה ואומר אולי לשנה הבאה בירושלים הגאה. 

 אז זה בסדר להיות מי שאת בין אם את טרנג׳נדרית ביסקסואלי הומו לסבית קוורית או כל מה בניהם. זה נהדר להיות בחוץ באוויר החופשי לצעוד ולהגיד אנחנו כאן בשביל להישאר. אבל אם אתם לא אז אנחנו כאן לצעוד בשבילכם שאולי רק אולי שנה הבאה תהייה גאה יותר.

 

סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.