המסע שלי בדרך לבחור את הטוב ממשיך. הפעם אשתף בפגישות שלי עם שבח. למה אני כותבת פגישות ברבים? טוב ששאלתם, מכיוון שלפני שאני מספרת מה קרה בביקור אצלו מתבקש לספר על המפגש הלא גשמי הראשון שלנו. שנייה לפני זה רוצה להכין את מי מחברי או מכרי שפחות מתחבר לענייני הרוח. לא הכל חייבים לקרוא ופחות בא לי להיחשד כקוקו. אז באמת לא חייבים, אפשר לעבור הלאה, מבטיחה לא להיעלב. פעם חששתי לדבר על דברים "כאלה", פחדתי שדיבור מהסוג "הזה" עלול לפגוע באיזו קריירה עתידית שאולי מתוכננת לי. היום אני כבר לא שם. אולי הקריירה עוד מחכה לי, אבל על הפחד וויתרתי. אז אתם עוד פה? מעשה שהיה כך היה. בחודש שמיני בהריון של פיצית הרגשתי כאבים עזים בגב שעברו לבטן. פחדתי ממש, אם לא ההיריון, בטח הייתי מתעלמת, אבל החשש שאולי מדובר בצירים גרם לי להגיע למוקד. שם הרגיעו אותי שהקטנה בסדר, אבל הלחיצו עם חשד לאפנדציט וככה בניגוד גמור לכל רצון שלי הגענו בשעות הערב למיון. תואמה לי בדיקת MRI אבל האבחנה הייתה באוויר, עד הבוקר את נכנסת לניתוח להיפרד מהחלק הפחות חיוני בגוף. בית חולים זה דבר מפחיד. גם אם יודעים אם נכנסים אליו, לא יודעים איך יוצאים משם. רציתי לברוח אבל הכאב לא הרפה.
זה היה השלב בו התקשרתי ל בלה טופז ההומאופטית הקוסמת שלי. היא סיפרה לי על מישהו שהיא מתייעצת איתו, מישהו עם כוחות ויכולות מיוחדות. להפסיד לא היה לי הרבה מה, אז זרמתי איתה, היא שוחחה איתו והוא מצידו הסכים לטפל בי מרחוק. הוא ביקש שאשכב בשעה מסוימת במיטה, בזמן שהוא בודק ומטפל בי. פעלתי לפי ההוראות שלה, שהגיעו ממנו והכאב נעלם. כן בגללו או לא, לא הטרדתי את עצמי בסוגיה ובעיקר שמחתי שאני הולכת הביתה. למחרת כבר שוחררתי רגועה ובריאה, להמשך הריון תקין יחסית. ביקשתי מבלה שתמסור לו את תודתי ומבחינתי נגמרה הסיפור מולו. לא הטרדתי את עצמי בפרשנות גם לאחר מכן כשמעתי את שמו עוד כמה פעמים בהקשרים של התייעצות עבורי, אבל לא התעסקתי בזה יותר מידי. אתם עוד כאן? כי כאן זה מתחיל להיות יותר קוקו.
השבוע לפתע פתאום, חודשים אחרי, בערב גשום אחד, דקות לפני שנרדמתי שמעתי מסר "פיצית צריכה להיפגש עם שבח". התעלמתי כמובן, אני לא בעניין של מסרים. פיצית בריאה ברוך השם ובטח לא צריכה להיפגש אף אחד, מסרים זה סתם ואולי פשוט חשבתי עליו ונהייתי סקרנית לפגוש אותו. הלכתי לישון בלי לחשוב על זה יותר מידי, עד שהתעוררתי בבוקר עם קול חזק בראש "פיצית צריכה לפגוש את שבח". לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה, אבל הרגשתי שכבר לא מתאים להתעלם, אז סימסתי לבלה. היא ענתה "דברי איתו ישירות" ושלחה לי את המספר שלו.לא נבהלתם? אתם עדיין איתי? יופי!
צלצלתי אליו, הצגתי את עצמי, אמרתי שאין לי מושג למה בעצם אני, או יותר נכון ביתי התינוקות, אמורות לראות אותו אבל זה המסר שקיבלתי. הוא אמר שפיצית רק רצתה למסור תודה ושהכל בסדר איתה, אבל אני מוזמנת להגיע אליו לפגישה אם אני רוצה. החלטתי שאני רוצה. ממש בהחלטה של רגע. שנייה קודם לא חשבתי שיש מצב שזה יקרה, מילא בשבילה, אבל בשבילי??? אבל כן, החלטתי שאנחנו נפגשים. לא נתתי לפרוצדורות להפריע, גם לא לעובדה שאני כמעט לא נפרדת מפיצית. סימסתי לאמא שלי – "יש מצב שאנחנו באות ליום כיף פלוס בייבי סיטר?"" והיא סימסה "בכיף, מכינה צהריים". אמא שלי האלופה תמיד משתדלת להגיד כן, תכונה מהממת בעיני. למחרת הגענו אליה, בקור ורוחות מטורפות ונכנסו ישר לריח של מרק חם וקציצות טעימות. מבחינתי בשלב זה כבר היה שווה. אחרי האוכל נפרדתי מהן ונסעתי אליו. הן אגב הסתדרו מצויין.
הקליניקה של שבח נמצאת בדיוק מאחורי ביתו. הגעתי אליו מספר דקות לפני השעה היעודה ולשמחתי הוא כבר המתין לי. כבר התחלה טובה. שבח המתין לי בחדר מחומם כהלכה, בחוץ סופה אבל בפנים נעים ויש גם ריח מתקתק של באוויר. נדמה לי שזה לוונדר. את הדלת פותח סבא חביב, עם חזות מרגיעה. יש לציין שאני נמנעת באופן כללי ממטפלים ממין זכר. הפעם הזאת חריגה וקשורה לעובדה שהגעתי אליו דרך בלה, שעליה אני מאוד סומכת. אני נכנסת לחדר עם גבר זר ודלת סגורה, נושמת עמוק ומשתדלת להשאיר את החששות מחוץ לדלת. תחילה אנו משוחחים, השיחה זורמת, הוא חוזר על אמיתות חזקות, שכבר שמעתי לא פעם, אבל חשוב לשמוע שוב ושוב כי רוב עולם הרפואה עדיין חושב אחרת. הוא ממליץ לי על הספר הביולוגיה של האמונה (באמת הגיע הזמן לקרוא) שלמעשה משם נשאבת התיאוריה שלו. הגוף שלנו מתאים את עצמו להוראות של הראש. אם אני חושבת שיש לי דלקת, הגוף כבר יתאים את עצמו ויצור דלקת. מהניסיון האישי שלי אני כבר יודעת שהוא צודק. אני יודעת שתת המודע שלנו בעל כוח לרפא יותר מכל תרופה בשוק. אבל ליישם קשה הרבה יותר.
שבח משתף אותי במספר מבקרים שהיו אצלו בקליניקה ואיך הצליח "להציל" אותם. זה קצת פחות עובד לי. מצד שני ברור לי לחלוטין מדוע הוא בוחר לספר את זה. אני שואלת אותו איך הוא מטפל, רק בסוף הטיפול, הוא משתדל להימנע מהגדרות. אני ממש חולבת אותו כדי להגיע למילה הילר. הוא "רק" צינור, הוא עושה זאת בענווה וכפי הנראה הוא ממש מצליח. הוא מזמין אותי לשכב, מברר איך הטמפרטורה ומציע גם שמיכה. אני נשכבת ברצון במיטה, מתמסרת לטיפול האנרגטי. הראש כמובן לא מפסיק לחשוב ולנתח. אני מרגישה את האנרגיה באזור הראש שלי, לא מצליחה להתאפק ופוקחת חצי עין כדי לבדוק אם הידיים שלו אכן מעל הראש שלי (הן שם). כעבור כחצי שעה הראש נרגע ומתחילות להגיע תובנות. בדיוק אז בעודי יוצאת עם תובנה משמעותית עבור עצמי, הוא מבקש ממני לפקוח את עיני. הוא אומר שעזר למערכת העצבים שלי להירגע. כולי תקווה שארגיש זאת בחיי, בהם אני מנסה בכל דרך לשחרר קצת את הצורך המטורף שלי בשליטה. אולי עשיתי עוד צעד בדרך לשם. ימים יגידו. מה שבטוח אני יוצאת בתחושה טובה ונינוחה כאילו ישנתי לפחות שעתיים. כבר שווה.
