אני תמיד שם בשביל הילדים שלי.
בעצם, אני לא באמת.
לא, אל תחשבו עלי דברים רעים, אני לא "אמא מרשעת/רעה" אבל, לא פעם, אני נמצאת אבל לא באמת נוכחת.
האמת היא שאני עושה המון, אבל לא תמיד נמצאת שם עד הסוף.
למה זה קורה? מה חסר לי שם?
למה אני "בורחת" לכביסה/להסעות/לכלים/לארגון?
אני רוצה להקשיב להם, מבלי לברוח מהקושי, מחוסר האונים (שלי ושלהם).
מפגש, נראה דבר קל, אבל הוא קשה.
קשה לי להיפגש איתם (ובתוך כל זה, גם קשה לי להיפגש עם עצמי)
זה לא קורה רק לך – אפשר לדבר על זה.
מחכה לך כאן, שילי.
