אני ניצחתי

11 וחצי שנים למדתי בלט קלאסי בבית ספר ארצי נחשב ומוקפד מאוד. אתם בטח מדמיינים אותי יושבת עכשיו בשפגט מתוח וכתובת פוסט, אז זהו – שממש לא. אלו שנים בהם הייתי זנב לאריות, לא מהשנים המוצלחות בחיי. הייתי ילדה גבוהה מאוד, ארוכה ודקה (השם האמצעי שלי היה "ספגטי") שלא הצליחה בלימודי הבלט שלה לצד בנות קטנות ורזות עם פוינט מדויק. אף פעם לא הייתי הפייבוריטית של המורה א', תמיד שובצתי אחרונה, "זכיתי" לביקורות נוקבות על המשקל שלי, האופן שבו השיער שלי אסוף, מצב נעלי הריקוד – בפני כולן מידי שיעור כשתקוותה היחידה הייתה שאולי כך בשיעור הבא אראה קצת יותר כמוהן ופחות כמוני. נשמע עצוב? אז לא – זהו סיפור רקע לניצחון הכי מתוק שלי. ניצחון החלש על החזק. דוד על גוליית. הניצחון שלי על התלמידה המצטיינת של בית הספר.

במשך 11 וחצי שנים, יום יום אחרי הלימודים הייתי נוסעת לשיעורי בלט קלאסי עד שעות הערב. שעות של ריקוד, לימודי מוזיקה, עבודה קשה – במיוחד לילדה בת 14. יום אחד, לפני תחילת השיעור, נכנסה מנהלת בית הספר המיתולוגית, עליזה שמה והודיעה כי בעוד 4 חודשים יגיעו מורים בכירים מבית הספר הגבוה לבלט בלונדון לבצע בחינות חובה רשמיות לכל הרקדנים של בית הספר בישראל בכדי לקבל דירוג נחשק\ב בקרב בתי הספר הבינלאומיים בקטגוריה הזו. היא חזרה והסבירה כמה חשוב שכולנו נקבע ציונים גבוהים בבחינות האלו, כמה זה ישפיע על בית ספר ובקיצור – כמה תוכל להעלות את שכר הלימוד שנה הבאה ולתרץ זאת מול ההורים.

אלו היו 4 חודשים של אימונים מפרכים שעברו כמו שנה.

היום המיוחל הגיע, וחיכיתי לכך בכיליון עיניים רק כדי להוריד מעליי את כל מכבשי הלחץ בדמויות של מורים לבלט, פרצופים זועפים ועבודה קשה. כל התלמידות חולקו לקבוצות של חמישיות ולצערי הרב, שובצתי עם התלמידה המצטיינת של בית הספר – ל'. שם ידעתי – זה הסוף שלי. גם ככה המורה א' דואגת להזכיר לי מידי יום כמה עליתי במשקל, הגרביון שלי מלוכלך, הנעליים לא מתוחות. אז איך אני אראה ליד ל'? מי אני? מה אני? כבר אז, אני זוכרת שחשבתי לעצמי כי הסיבה ששיבצו אותנו יחד היא לגרום לה להראות מוצלחת יותר. הבחינה החלה, נכנסה מורה חביבה למדי בניחוח בריטי טיפוסי עם מקל הליכה מעץ מצופה לכה. הליכה זקופה ונעלי עקב מתקתקות – פסעה לשולחן הבחינה והתיישבה. היא קראה בצרפתית את שמות התרגיל עליהם נבחנו אחד אחרי השני; מתרגילי באר לתרגילי שורות ואז לסולו הגורלי של כל אחת מהבנות. עשיתי את המיטב, עד קצה גבול היכולת שלי. דאגתי לאורך כל שעת הבחינה לחייך, לשמוח ולהראות לה שאני נהנית. למרות שבפנים בערתי כמו לבה, ספרתי את השניות והייתי קפוצה ומתוחה בדאגה לרגע הסולו. סיימנו את הבחינה – אפשר לנשום. השלב הבא והלא פחות מלחיץ בכל מבחן בחיים, זה ההמתנה לציון. 3 חודשים חיכיתי לזה בתקווה שעברתי, רק לעבור במינימום ציון נדרש – אלו היו ציפיותיי.

בדיוק כמו לפני 7 חודשים, שוב נכנסה מנהלת בית הספר עם התעודות והציונים. עד היום אני זוכרת את האווירה בחדר, את המילים שלה: "היו הפתעות לטובה והיו הפתעות לרעה" ומיד התחילה בהקראת השמות, הציונים וחוות הדעת הכללית של הבוחנת. 17 בנות כבר קיבלו את התעודה שלהן, נשארו שתיים. שלי ושל ל'. של דוד ושל גוליית. ושוב המילים שחרוטות לי כל כך עמוק בזכרון "התלמידה המצטיינת של הבחינות האלו, תאמינו או לא, היא הגברת ענבר אמסלם עם ציון משוכלל של 87, הבוחנת ציינה לטובה את ההגשה שלך, החיוך והשמחה שהפגנת לאורך כל התרגילים. נראה שאת נהנית מלרקוד בלט". לאחר שהסדרתי נשימה ודפיקות לב – לקחתי את התעודה מידי המנהלת, הסתכלתי על המורה א' וחייכתי לעברה, הראיתי לה שמחה ובסך הכל אני נהנית לרקוד בלט – אך בגללה לא נהניתי להגיע לשיעורים. סיימתי את לימודי הבלט באותה שנה ולא המשכתי הלאה. זה היה הנצחון שלי על עצמי בעיקר – שהשמחה שבי מספיק חזקה להקרין החוצה ולאף אחד אין רשות או יכולת לכבות לי את האור בחדר הפנימי שלי. רק לי. כי רק אני יודעת איפה נמצא המפסק.

#אין_מה_לעשות_איתה_היא_רק_רוצה_לרקוד