אני מדחיקה….אני מכחישה

מבצע? מלחמה? האזעקה מפלחת לי את הנסיון שהיה טיפ טיפה אופטימי להפסקה הומניטרית של בוקר. חשבתי שאולי זה הצעד הראשון לשקט שאחרי המלחמה, ניסיתי להדחיק את המציאות ולחשוב טוב…..עד ששמעתי את החדשות וראיתי שוב את השקופית "צבע אדום"

לא יודעת…ביומיים הראשונים בכלל חשבתבי שזה מבצע. בערב דברו כל הרמטכ"לים והח"כים בפועל וכאלה שלפני מאתיים שנה על מלחמה, פה ושם השחילו את המלחמה, אז ירד לי האסימון….הופס, אנחנו במלחמה ואני עוד עם אורחים מארה"ב .
פעם ראשונה בארץ הקודש. לכי תסבירי להם שמלחמה זה אזעקה , כמה בומים  וגמרנו וגם זה עובר תוך יום – יומיים…. לא עובד העניין ואני לא יודעת לאן לשלוח אותם טו סי ביוטיפול ישראל. לא יודעת לאן….אתמול בערב הם כבר היו  בחזרה ביונייטד סטייט אוף שופינג ואמרו לי stay safe …..
המלחמה הזו באה לא בזמן – לדעתי הענייה כבר היינו צריכים לעבור את העידן הזה. תגידו, מלחמות זה לא עניין של פעם ?? זה פשוט זלזול בצרכים שלי. במיוחד עכשיו….ובעקרון, אף פעם .
אף אחד לא שואל אותי אם זה בכלל לעניין, אם השעות נוחות לי, אם הימים מתאימים, אם אני זקוקה לברייק, אני עוד בלחץ אחד בתוך השני, פייר איפה הפסיכולוג שיבין אותי ויגיד לי ש"יהיה בסדר" וייתן לי להתפרק, אני בלאו הכי מפורקת לגמרי.
גמרתי כבר את עניין ההדחקה, סיימתי את עידן ההכחשה . אין שגרה , שאף אחד לא יזיין לי ת'מוח. נגמרה לי הציניות, הכח, אני עוברת ממלחמה אחת (סרטן – אתם יודעים….זוכרים ?) לאחרת ו…די !!!
כווסססס  עוומאאק אתכם חממאאס מפגר – לא רוצה אתכם, לא עכשיו, לא בכלל, לא היום ולא לעניין. זה לא טרנדי, זה לא אין – קישטה…תלכו. אני כבר עצבנית.
מילא – עזבו אם אני חושבת שצריך או לא לצאת או להכנס לעזה, אני לא בעניינים פוליטיים/צבאיים ממש כרגע, למרות שיש לי המון מה להגיד פוליטית. נדבר על זה ב-שש אחרי המלחמה… אני בעניינים פרקטיים. שאף אחד לא יזיין לי את המוח ויגיד לי עוד פעם שאנחנו חזקים, שהעורף חזק, הכל מתנהל כרגיל. דרך אגב: אנחנו במבצע או במלחמה ? נכון, זה לא ממש משנה אבל מה יש לי לשאול בשעה הזו….
באזעקה של הבוקר (באמת נורא מוקדם 0:900), בקושי קמתי מהמיטה כששמעתי את ההדים האלה שכבר הפכו להיות מוכרים לצערי, לא הייתי בטוחה שאנחנו עדיין במלחמה או הומינטריות עכשיו… והתעדכנתי בחדר המדרגות מה הסטטוס שלנו….
מישהי ידעה עד התחלת המלחמה הזו בכלל מה זה יירוט, אם זו נפילה או פגיעה או שטחים פתוחים  וכיפת ברזל? זה היה משולב אצל מישהי בלקסיקון השוטף? – אז איזו שגרה בדיוק אנחנו? שגרת ברזל או הדחקת היירוט? שיבוא מישהו לספר לי ש"כיפת ברזל" היה ביטוי שהוא היה משלב בכל פסקה שנייה.
ובכן….חדשות לכל מי שאומר את השטויות האלה….הרחובות לא ממש מלאים, אמהות חסרות אונים מול ילדים  צעירים , אמא שהופכת להיות קצינת הווי ובידור, אמא שהופכת לכספומט כדי לנסות לשמור על שקט תעשיייתי ברמה כלשהי. אם אין עסק – לפחות שיהיה שקט תעשייתי בביית עם הילדים.
 
ילד עם משחק מחשב
כן, אם אני צריכה לחשוב פעמיים אם לדחות תור – אז אני מדחיקה בע"מ, אם יש אזעקה ואני ממשיכה לישון (רק שמה את השמיכה על הראש), אם החמאס לא מתחשב בי – למה אני צריכה להיות הומניטרית אליו? למי שתוהה – אני עצבנית עד מאד עכשיו… אבל כשאני יוצאת למדרגות אני מחייכת כאילו מפגש שכנים יומי , מחייכת, מקטרת, מלטפת את הראש של ילד קטן , שכן בן 5 –  אני עובדת בין ערוצים במוח : הכחשה, הדחקה ופנטזיה….ולא מבינה את ההזיה הזו.
כמו במלחמת המפרץ גם כאן אני צריכה לחשבן את שעות המקלחת, נכון, אני לא מתאפרת גם ככה, אבל בכל זאת לא נעים שיימצאו אותי עם טי-שירט שיש קצת מוכתם והרבה מקומט  (לא ראיתי ואני ילא יודעת איך הם הגיעו לשם…).
כנראה שאני צריכה להיות איכשהו עם טי-שירט נורמלי שלא יגידו שאני סמרטוט מוחלט – אלא רק מקומט. למה חשוב מה יגידו ? אווו….כאן יש תשובה פולניה אמיתית. הבניין שאני גרה הוא משהו כמו אתר היסטורי אבל בכל-זאת יש בית-קפה למטה ואני מהרהרת לי ובונה תסריט  הזוי של נפילה ישירה של טיל והופס….אני נופלת קומה ישר לבית-קפה. זה יפה ככה לרדת לקפה ? לא נעים, בכל זאת זה קפה שכונתי והרוב מכיר את הרוב. אחר-כך מה יגידו ? אז אני מדחיקה? אני מכחישה ? אני מפנטזת ? – כל התשובות לעיל נכונות
 
10000017749_1994180530
מעצבן אותי ש"שגרה כרגיל"  ותחת הכותרת הזו חלק ממני מרגיש לי דפוקה כי איך "שגרה כרגיל -ואת לא מסוגלת…". לא, אני לא יכולה לומר ביושר שאני פוחדת כי אני התחלתי לפחוד לפני יום – יומיים….אבל רעש של אזעקה הוא לא רעש אידיאלי להתעורר איתו. מישהו חשב אולי להחליף את הצליל של האזעקה ?? ככה שיהיה יותר נעים לקום?
לא רוצה להשמיץ ולהגיד שזה לא בסדר כי אולי זה באמת לא בסדר  שאני פוחדת ועייפה – אבל אני כועסת נורא על אותם ראשי רשויות ואנשים שמספרים לי שזו שגרה וצריך להמשיך רגיל רק להיות במצב דריכות / כוננות.  להתעורר לצלילי אזעקה, לנסות להמר מתי תהייה האזעקה ולזכור שאני חייבת לדחות רופאה זו לא שגרה מבחינתי.
דפדפתי אתמול בעמודים האחרונים של סלונה (כואב לי נורא לשבת /ללכת) וראיתי את המחווה המרגשת והמיוחדת שהחברות שלי כאן הכינו ונסעו להביא וידעתי שאני גאה, גאה מאד להיות חלק מהמשפחה הזו, גם אם אני לא ממש נוכחת  הרבה כאן בתקופה האחרונה (ממש משתדלת אבל קשה לי מאד) – אני מרגישה המון גאווה והמון אהבה לכולכן – גם אם אני זמנית לא ממש בביית.
אני אחזור לכאן בנוכחות מלאה. נשבעת. אולי זה ייקח עוד קצת זמן, (ממש קצת…) אבל אני אחזור בנוכחות מלאה. בלב, אני אתכן  כל הזמן. לא מכחישה, לא מדחיקה – אלא נוכחת מאד מאד בנשמה ובינתיים חושבת וגאה להיות חלק מהמשפחה הזו.