לפני כמעט שנתיים רכשתי לספרייה את הספר "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו. לקחתי אותו הביתה לקרוא ומצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק, מקריאה לבעלי כל מיני ציטוטים שכוללים הסבר על איך מנהלים שיחה עם בגדים וחפצים בבית בחיפוש אחר "קליק" מסתורי ואחר חפצים שגורמים לנו אושר ודי שכחתי מזה.
לפני קצת יותר מחודש חברה הכניסה אותי לקבוצה בפיסבוק שנקראת "סוד הקסם היפני. Konmari Israel (קונמרי ישראל)" קבוצה סגורה ובה מעל 9000 חברים וחברות. מה אני אגיד לכם, הקבוצה הזו שנתה את חיי. פתאום קלטתי איך אותה קונמארי (שם כינוי), למרות העובדה שלדעתי היא לא ב100% שפויה, הקימה אחריה תנועה עולמית של אנשים מעוררי השראה והאמת, בין הצחוקים והדיבורים על "האם הצלחת הזו מעוררת בי אושר?" יש משהו, אני לא יכולה להצביע בדיוק על מה, אבל זה שם. היא הגיעה גם אלי ואני מכריזה בריש גלי שאני "מקנמרת גאה", קינמור זה מושג/סלנג חדש המתייחס ליישום השיטה של מארי קונדו וכנוי שלה "קונמארי" =מקנמרת.
אני לא יכולה עכשיו לספר לכם תאוריה שלמה אז למי שימצא את דברי רלוונטים, מי שמרגיש שהבית הפוך, מלא בחפצים שיוצרים אי שקט ושאף פעם לא מצליחים להתגבר על הבלאגן אני ממליצה לקרוא את הספר הראשון. מי שכבר קרא ומעוניין להתחיל בתהליך יש את הספר השני שהוא "מדריך מעשי" ואת קבוצת הפייסבוק המדהימה שציינתי שעוזרת ומדרבנת לעשייה.
נתחיל מאחר הציטוטים הראשונים בספר "זכרו שאינכם בוחרים מה לזרוק אלא דווקא מה לשמור" (עמ' 21). איזו מחשבה מדהימה, אני מנקה את החיים שלי מחפצים, מבלגן שממלא את חיי בחוסר שקט ועומס ואני בוחרת לשמור דברים מסוימים, דברים שמשמחים אותי, חפצים מלאים בערכים.
קונאמרי ממליצה להתחיל עם קטגוריה הבגדים, כי זה קל יותר מאשר להתחיל עם תמונות ומסמכים וזה השלב שבו אני נמצאת. יש לה יחס מעניין לבגדים, הם נועדו לשמש אותנו, לעשות לנו טוב ביום יום, הם צריכים להיות מאורגנים ומסודרים בצורה כזו שנראה אותם, ניצבים במגירה או בסלסלה, לא בערמה שרואים רק את הבגד הראשון. אין יותר בגדים שקנינו כי זה התאים במידה למרות שהצבע לא משהו. המכנס שלא עולה מאז ההריון הראשון ושוכב לו בפינה של הארון, שמור כדי שפעם, כשנחזור לגזרה נלבש אותו שוב, אז זהו שלא!!! כי הוא לא משמח אותי, להפך, כל פעם שאני רואה אותו אני קולטת שגם השנה הוא לא יעלה עלי והוא מכניס לחיי כעס ועצב, מקומו לא על המדף אלא בפח!.
נזכרתי פתאום, שפעם-פעם כמעט ולא היו לי מכנסיים בארון, אני בכלל טיפוס של חצאיות ושמלות אבל השגרה, הילדים והעבודה כמדריכת טיולים קיבעו אותי על מכנסיים. כבר כמה שנים שאני מנהלת ספרייה, אז קיבלתי החלטה וכמעט כל המכנסיים יצאו מהארון והצטיידתי בשלל שמלות וחצאיות שעושות לי כיף שמצאתי בחנות מדהימה שכל תושבות הצפון צריכים להכיר לדעתי וזו החנות של ליאור דורי "הזדמנות שנייה" בכפר יחזקאל.
ובתוך הארון, שעכשיו הרגיש לי ריק פתאום הנחתי את אחת מהכבשים שלי, משהו שגורם לי לחייך כל פעם שאני פותחת אותו. מצרפת כאן 2 תמונות. באחת החתולה שלי מיצי מדגמנת את הבלגן ובשניה אחרי תהליך ארוך של מיון הכל מסודר על פי השיטה (כמעט, זה תהליך).
את הבגדים של הבת הקטנה שלי סידרתי בסלסלאות, סלסלה למכנסים, לחצאיות, לשמלות ולחולצות. ככה כל בוקר היא בוחרת לעצמה בגדים, מתלבשת כמעט לבד והכי חשוב, כשהיא בוחרת בגדים היא רואה את הכל מול העיניים ושום בגד לא נופל על הרצפה.
בספר קונדו מדברת על נוחות שימוש, על כך שלכל חפץ צריך שיהיה את המקום שלו כדי שיהיה קל לסדר ולנקות. היא מלמדת איך להפרד מחפצים בדרך שתשאיר אותנו עם חיוך. תמונות, מסמכים, אוספים חמודים לכל דבר היא מתייחסת בשיא הרצינות כך שכל חלק בחיינו כמעט מקבל מענה. השיא מבחינתי הגיע לפני קצת יותר מחודש כשהשתמשתי בשיטה שלה לסדר את מגירות הלבנים של הילדים ומאחר והם רצו לעזור לי אז גם ניגשתי איתם למגירה שלי ושם מצאתי תמונה ישנה של סבתי ושלי, 12 שעות לאחר מכן היא נפטרה. המציאה של התמונה הזו, שקרתה רק בזכות הספר עזרה לי להתמודד עם הפרידה ממנה. על זה כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם: "סבתא, ככה רוצה לזכור אותך" (מוזמנים ללחוץ על הקישור ולקורא גם על זה).
אני יכולה להמשיך לדבר על השיטה הזו ללא סוף, יש לי הרגשה שאני עוד אכתוב על התהליך הזה שאותו אני עושה בקצב איטי שמתאים לי. אז אם אתם בעניין אתם מוזמנים לעקוב אחר הבלוג הזה (טיפ קטן, בראש העמוד יש כפתור "עקבו אחרי" אתם מוזמנים ללחוץ עליו).
להתראות בקנמור הבא