"אני לא רוצה את זה….לא מבינה למה אני רוצה את זה"

סימביוזה ונפרדות, כל הורה חווה את זה. זה הטבע. תינוק נולד לסימביוזה מוחלטת ולאט לאט בונה אישיות נפרדת, אבל לי קשה. איך עושים את זה כשאת כל כך מחוברת?

Shaman_Girl

 

אני יושבת ורוקמת. רוקמת חלומות.

עבורי, עבורה. כל תפר קטן הוא עולם ומלואו ואני חייבת להספיק מהר מהר כדי שתהיה תמונה ברורה, כדי שהיד הרעה והקולות שמציקים לא יספיקו לפרום  את התמונה. לא יוכלו להרוס.

בתפרים חזקים מאוד אני רוקמת. מחזקת בתפרים של תקוות, אפשרויות, של חיים. המחלה הזאת רעה ומכוערת. מבטיחה אשליה של אפשר הכל ובתנאי שתהיי רזה רזה, כל כך רזה עד

שלא תהיי. אם לא תהיי הכל יהיה שקט יותר, לא יהיו קולות, לא יהיו בעיות, תגיעי סוף סוף לשקט. איזה שקר.

אני הולכת על חבל דק, לא יודעת מה יותר נכון, לתת לה להילחם לבד (כי היא צריכה להבין שאלו חייה ולקחת עליהם אחריות), או להוציא חרב גדולה ולהילחם עבורה, להכריח אותה לאכול?, לשכנע? לאיים?, לחבק ולהגיד כמה אני אוהבת? כמה אני מאמינה בה? כמה אני יודעת שהיא חזקה אפילו יותר ממני? אין לי מושג… כל אחד מציע מלחמה אחרת…

החיים האלה מאתגרים. בתמונה אחת אני רוקמת חיים ובד בבד אני רואה את הסוף שלהם מכל כך הרבה מישורים נוספים של אנשים בחיי. אני פוחדת. המלחמה עכשיו היא קריטית. תמיד הייתה. חיים או מוות. תקווה או קושי. את כל כוחותיי אני מגייסת. איפה להתמקד? בילדה שלי? , באמא שלי שחולה בסרטן?, בי עצמי? בילדי האחרים שזקוקים לי כל אחד בדרכו?

זה תמיד מכה בי באיזה שהוא שלב – אין באמת אפשרות להתמקד. אי אפשר "לבחור את המלחמות".  חייבים להילחם כל הזמן. עבורי, עבורה עבור כל אחד שאני אוהבת.

ובכל זאת זאת לא המלחמה רק שלי.  זאת המלחמה שלה, והיא לא פריירית. היא נלחמת כמו לביאה אמיתית. נופלת וקמה ושוב. זה יגמר מתישהו?

אז למה אני נבהלת? כל נפילה שלה מפחידה אותי כל כך כאילו לא עשיתי מספיק טוב, כאילו זה בשליטתי, כאילו זאת אני.

קשה לי לחזור ולשקם את האמון. ומשהו שם נשבר בי לתמיד כנראה, התקלקל. בכל נפילה שלה אני רואה את הסוף. אני עומדת על המשמר, כאילו מוכנה לתפוס אותה אם תיפול, כשבעצם היא מוכיחה לי שוב ושוב שהיא כבר יכולה, שהיא צריכה שאקח מרחק, שאתן לה להתמודד עם הקולות, שאהיה ברקע, מרחוק, רק אם צריך.  ואני בפחדים. מונעת מתוך הטראומות הפרטיות שלי.  פוחדת שוב לפסס סימנים קטנים, שהיו פזורים אז לאורך הדרך.

היא נפרדת ממני. בדרכה. עכשיו היא צמחונית, מדברת על טבעונות. למה זה כל כך מפריע לי אני לא יודעת או שכן, זה שלה. רק שאצלי זה מתקשר עם סגפנות וכל מחשבה רציונלית לא באמת משפיעה עלי.  הייתי רוצה שתטרוף את החיים, שתאכל כל מה שלא אכלה כל השנים האלו, שתצא, שתבלה, שתהיה עם חברים, שתלמד מה שמעניין אותה, שתרקוד, שתעבוד שתצא לטיול ענק לחו"ל, כל מה שאני לא הספקתי או עשיתי מעט, הייתי מתחלפת איתה. עם החופש שלה, בלי הילדים, המחויבויות, הפחדים. אבל לה יש את הדרך שלה. בשקט האופייני לה היא עושה צעדים קטנים בעוד שאני רוצה לרוץ.

היא מלמדת אותי. ונפרדת.

האם יש לי את האומץ לתת לה?

אני מקווה

Thank you so much https://www.facebook.com/varun.b.photography for this heroic picture that  describes me so

[youtube rsYAnzAoa9c nolink]