אני לא אמא – אני לא אשמה. בחיי.

יש לא מעט מקרים שקשה להכנס להריון, והיום יש דרכים שונות להרות, מי שמתקשה – מבררת ובדרך כלל מצליחה להרות או להיות אמא בדרך אחרת. בכל זאת , יש מקרים שזה לא יכול להתרחש. תנסו להבין את זה.

בחורה עם מחשב נייד

את יכולה לאמץ, את יכולה להיות משפחת אומנה,להשתמש בבנק הזרע,  את יכולה…..- נכון, אני לא יכולה. אל תתנו לי להרגיש ואל תשאלו אותי כל פעם שאתם פוגשים אותי ברחוב או באירוע משפחתי או בכל מקום אחר – נו…חשבת על הרעיון? זה כל כך חבל, יש לך כל כך הרבה לתת לילד. יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לחיבוק, ליד מלטפת, להדרכה, לדמות הורית. תאמינו לי שאני יודעת , אני יודעת את זה כל יום וכל שעה מחדש וכל אמירה שלכם מרסקת לי את הלב מחדש. מישהו חושב שאני לא רוצה לחבק ילד? מישהו חושב שאני לא רוצה לזחול איתו על הרצפה ולבנות לגו? נכון, יש גם כאלה – ובעיניי זה לגטימי אם מישהי בחרה בכך – זה עניינה שלה ולא שלי לטוב ולרע.
במקרה שלי – אני לא בחרתי בכך. לא יכולתי. סליחה.  אני מאד מאד מתכווצת מכאב שלא בחרתי בכך ותאמינו לי (למה לעזאזל אני מרגישה שאני צריכה שתאמינו לי ו/או להתנצל ?) שהייתי נותנת הרבה מאד אילו יכולתי להיות אמא בכל דרך ובכל רמה שהיא. אני לא אשמה. בחיי. יש מקרים שהם די מורכבים שלא מאפשרים הורות בדרך כלשהי אבל אני גם לא רוצה שתתנו לי תחושה של אשמה ותזכירו לי שיש בנק הזרע, אימוץ וכל השאר – תאמינו לי שרציתי ואני רוצה יותר מכל אחד שקורא את הפוסט הזה.
אני כותבת את הפוסט הזה ומרטיבה את חולצת הטי-שירט שלי. לפעמים אני פוגשת ברחוב חברות או כאלה שהולכות ליד ילד וברור שזה הילד שלהן, שנברא בצלמן ובדמותן. ויתרתי על ילד "בצלמי ובדמותי" – הייתי מוכנה אחרת, בכל דרך וצורה שהייתה מאפשרת לי להיות אמא. לא פשוט. זה לא רק עניין של כמה אני רוצה וכמה אפשרויות יש היום, לפעמים יש נסיבות שמונעות את הקשר בין הורות, בין היכולת להיות אמא לבין להיות אמא על כל מה שמשתמע מכך.
נכון, הילדים של החברות שלי מתרפקים עליי כשאני באה לכוס קפה ואני יכולה להעניק את כל האהבה שיש בי – אבל כנראה שזו לא אמהות אמיתית. זה ליד מן הסתם. לפעמים אני חושבת שיש נשים שמגדלות המון ילדים והם משפחה. טובה או פחות טובה והם משפחה. נכון, אפשר להיות משפחה, אבל זו לא משפחה שלמה. לעולם זו לא תהייה משפחה שלמה ואף אחד לא אשם ואל תתנו לי להרגיש ככה בערב ליל הסדר הקרוב, ואל תגידו לי: נו….בדקתם אולי עוד דרך שתאפשר לך? מה אתם חושבים? למה אני צריכה להרגיש כאילו דחקתם אותי לפינה ואני צריכה להצדיק את עצמי ולהסביר שלמדתי לחיות ליד אמהות, לצד אמהות – אבל לא להיות אמא.
כשאני פוגשת חברות והן מספרות על אסיפת ההורים של הילד – מה אמרה המורה, או אמא אחרת מספרת כמה עולים החיתולים וחבר אחד, חבר נהדר מספר איזו דרך קשה הם עברו בדרך לאימוץ אבל עכשיו זה לגמרי אחרת……אני שומעת ושותקת. מה אני יכולה  לומר? לפעמים אני חושבת בלב  שאולי , רק אולי הייתה בהם , במישהו מהם את הרגישות הבסיסית הזו לדבר קצת על זה כי אני מבינה שזה מעסיק אותם – אבל בטח יש עוד שניים ורבע נושאים. אל תשימו אותי בפינה, אני לא עשיתי שום דבר רע. בחיי. אל תשימו אותי בעונש. אני לא צריכה להרגיש מחוץ למעגל מעבר לתחושה הפנימית שלי.
זה מדהים עד כמה ילדים הם עם רגיש וטוב כשנותנים להם את הסבלנות והאהבה ומאפשרים להם. חלק מהם שאל אותי בכל מיני הזדמנויות : אבל איפה הילדים שלך? למה אין לך ילדים? הסברתי עד כמה שיכולתי – וילדים וגם נערים (תלוי מי שאל) שמע את התשובה והלך הלאה. כנראה בתבונתם הבינו שאולי לא צריך לשאול יותר, שאולי זה מספיק, שאולי אני רוצה עד כאב ולא יכולה. בתחושה של כל אחד מהם לפי גילו ודרכו הם הבינו שאפשר ללכת הלאה – אין מה לעשות דיון.
כמעט כל אחת שאני מדברת איתה או שומעת בשיחה אישית או באמצעי תקשורת כשמדברים על משפחה או הורות מדברים על כך ש"את לא תוכלי להבין את הדברים עד שתהיי אמא" , אל תתנו לי להרגיש נכות שכלית ורגשית שאני לא יכולה – מפני שאני לא אמא. תאמינו לי שיש דברים שאתם לא תוכלו להבין מפני שאתן אמהות, ואל תזכירו לי שאני לא אבין דברים מסויימים בגלל העובדה הכואבת  עד כאב  – מפני שאני לא אמא.
כן, אני מרגישה שיכולתי להיות אמא נהדרת – אל תאשימו ואל תענישו אותי שאני לא כזו. זה כואב מספיק בלי שתזכירו ותאשימו אותי בין אם בשקט ובין אם בשאלה או עצה כואבת. אני מרגישה וחושבת שחלק מהאהבה והכמיהה שלי לילד היא הידיעה שאני לא יודעת שאני לא יכולה להעניק לילד את מה שמגיע לו. מתוך אהבת ילד, מתוך הבנה של האהבה ומה אני מסוגלת לתת או לא מסוגלת, גם מהמקום הזה ידעתי.
כן, אני יודעת שאני לא אמא – אל תאשימו אותי.