אני לא זוכרת טוב. כבר הרבה שנים שהזיכרון שלי לא משהו ואני רושמת הכל ביומן או על היד כדי לא לשכוח. זה לא מנע ממני לסיים שני תארים אוניברסיטאיים במקצוע אחד, ולעשות הסבה מקצועית לתואר נוסף.
עם השנים זה התגבר, ותמיד צחקתי שכל לידה (והיו לי שלוש) מחקה לי חלק מהמוח. בשנים האחרונות התחלתי להחליף מילים. לעיתים ימין היה שמאל, קדימה היה אחורה וליש"ט היתה יורו, או דולר או שקל. אני ישר הרגשתי שטעיתי כשהמילים השגויות יצאו לי מהפה והייתי מתקנת את עצמי. אחרים לא שמו לב, או שהיו מתקנים אותי בלבביות. את בעלי זה חירפן (טיפוס OCD כמובן) והוא שיגע אותי שאלך לנוירולוג שיבדוק אותי. בסוף, רגע לפני גיל 50 הלכתי.
הנוירולוג בדק אותי וכמובן לא ראה ולא שמע משהו לא בסדר, אבל החליט להתייחס לטענות שלי ברצינות ושלח אותי לעשות MRI מוח וגם בדיקה במרפאת זיכרון. במרפאת הזיכרון קיבלו אותי מייד ואילו התור ל MRI לקח כ-3 חודשים.
התוצאה ממבחני הזיכרון והמבחנים הקוגניטיביים שעברתי הראתה ירידה קלה מאוד בזיכרון ביחס לבני גילי, וזאת למרות שממצאי מרבית האבחונים שהתקיימו היו בגדר הנורמה. תוצאות ה MRI ראש הראו ממצא בין 2.5 ס"מ במקום שיכול להסביר את הבעיה בזיכרון. מה זה יכול להיות? לדברי הנוירולוג- זה יכול להיות הכל, החל מסרטן במוח, מבנה מוח מולד ועד מחלות שאני לא רוצה בכלל להיזכר בהן. מה שהיה ברור שלפי MRI אחד אין אבחנה וצריך לחכות ל MRI נוסף- בעוד 3 חודשים.
"הבשורה" היממה את שנינו. תחושה שברגע אחד החיים מתהפכים ואולי הרע ביותר עומד לפני… לפנינו… לפני הילדים… שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. לא הבנתי מאיפה נחת עלי הדבר הזה, ואיך יכול להיות שבשנה הכי טובה שלי מבחינה מקצועית, אחרי שהילדים גדלו ועצמאותי הוחזרה לי, קיבלתי "מתנה" כזו לגיל 50. ראיתי בעיקר שחור- את בעלי אלמן, את הילדים יתומים, את הורי הרוסים… כבר תכננתי את הלוויה והמצבה שלי וכתבתי בדמיוני מכתבי פרידה לכולם…
אחרי 3 ימים כאלו הבנתי שמלהמשיך לבכות לא יצא שום דבר טוב, והלכתי לרותם ארבסט. את רותם הכרתי באחד ממפגשי הנטוורקינג ונוצר בינינו קשר חברי ומקצועי. למה דווקא רותם? כי היה לה גידול סרטני בראש, והיא גם מטפלת רגשית ומלווה רוחנית. אני באופן אישי פחות רוחנית, אבל הייתי צריכה להבין מול מה אני מתמודדת ואיך רותם התמודדה. יצאתי מרותם עם הרבה כוח ושתי הבנות חשובות: הראשונה שמדובר בממצא מקרי, שאלמלא הייתי מבקשת לבדוק אותו, לא הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום (כרגיל בעלי אשם) ושנית, ששום דבר לא השתנה חוץ מהידיעה, כלומר, שמה שהיה אתמול הוא בדיוק מה שקורה היום. כך שמבחינתי בעצם הכל אותו דבר…
בינתיים התחלתי לעבור סדרת בדיקות מקיפות (תעסוקה מלאה בפני עצמה). בין לבין טסתי עם חברה לחו"ל לטיול יום הולדת 50 שתוכנן מראש. מרבית הבדיקות יצאו תקינות, ואלו שלא (אתם יודעים כי כשמחפשים אז מוצאים…) היו למעקב בלבד. אבל צברנו מתח של עד שתוצאות הבדיקות מגיעות. עברו 4 חודשים וניגשתי ל MRI פעם שניה. התוצאה בוששה להגיע, ולבסוף כשהגיעה ראו שאין שינוי בגודל הממצא. עם התשובה הלכתי באופן פרטי לנויורורדיולוג בכיר שקבע חד משמעית שמדובר בגידול סרטני במוח ושלח אותנו לנויוירוכירורג. מהנוירורדיולוג חזרנו שבורים. משמעות הממצא הוא קיצור משמעותי בתוחלת החיים ובסבל רב. שוב יומיים של דמעות במיטה, וחוסר הבנה כיצד זה יכול להיות שאני מרגישה מצוין, בעוד האבחנה קטסטרופלית.
הנוירוכירורג שהופנינו אליו היה לבבי, אך נתן לנו להבין שכנראה אצטרך ביופסיה מהמוח כדי לדעת באיזה גידול מדובר, וזאת על מנת לבדוק כיצד להתמודד עמו בשעת הצורך. אני הבהרתי לבעלי שכל זמן שאני מרגישה רגיל, לא אתן לאף אחד לחפור לי במוח. שוב נאמר לי לחכות 3 חודשים ל MRI הבא ובינתיים לפנות למרפאת זיכרון חדשה. בנוסף, הנוירורוכירורג ביקש את אישורי לקחת את הממצאים לדיון של הצוות שלו בבית החולים ביניהם נוירוכירורגים, אונקולוגים ונוירורדיולוגים. גם מהמפגש עמו יצאנו שפופים. בעלי חשב שיש צורך בחוו"ד נוספת, אמרתי לו שמבחינתי ילך למי שהוא רוצה- אני עם רופאים לא מסוגלת להיפגש יותר. בכלל לא הבנתי מאיפה צצות כל האבחנות האלו כשאני מרגישה כרגיל. בינתיים החלטנו לנסוע לכמה ימים להתאוורר בחו"ל, כי הבנו שהחיים קצרים.
לאחר מספר ימים הנוירוכירורג התקשר אלי ובפיו הבשורה הטובה לפיה הצוות שלו בכלל לא חושב שמדובר בגידול סרטני אלא בעיה בכלי דם שאינה מסכנת חיים. שמונה חודשים הסתובבתי עם החשש ואח"כ עם הידיעה שיש לי גידול סרטני במוח, ועכשיו אומרים לי שזה לא סרטן. איזה משא כבד ירד ממני ואיזו הקלה נפלה עלי. כאילו הקצתי מחלום רע, אפילו רע מאוד (אלא שזה לא היה חלום).
גם ב MRI השלישי לא ראו שינוי, מה שחיזק את האבחנה האחרונה שלא מדובר בגידול סרטני. אני כל הזמן טענתי שמה שאומרים לי שיש לי, לא הגיוני, כי אני מרגישה טוב, קורים לי דברים טובים, והנה מסתבר שצדקתי. נכון, יש בעיה ואולי אף אזדקק לטיפול תרופתי- אבל בין זה לבין סרטן בראש הדרך ארוכה…
לסיכום, האינטואיציות שלי היו נכונות. לכל אורך הדרך אמרתי שלא מדובר בגידול סרטני ושאני לא מרגישה חולה (טפו, טפו, טפו) או מרגישה שונה מהיום שלפני הגילוי. הרופאים הצליחו לערער לי את הביטחון העצמי ו"להוריד אותי למטה" בכל פעם מחדש ועם זה היה לי הכי קשה להתמודד. לבסוף אני צדקתי והרופאים טעו… השיעור לחיים מהסיפור שלי הוא ללכת עם התחושות והאמונות שלך ולא לתת למסרים חיצונים שמערערים אותך לפגוע בך לאורך זמן, להמשיך להאמין באמת שלך.
