על מפגשים משעשעים, על שיחות מרתקות ועל למה אני כותבת.
הלכתי היום לקנות קצת ירקות. כשנכנסתי בירכו אותי הירקנים דבש שיש לנו בישוב, ברכו אותי כמה אנשים שאני מכירה וגם מישהי שאני לא מכירה הזדקפה כשנכנסתי לחנות, הסתכלה עלי ואז התקרבה אלי בנמרצות תוך אמירת שמי. אני מודה, בשלב הזה קצת נלחצתי. אני לא טובה בשמות וגם לא משהו בפרצופים. יש המון אנשים שמכירים אותי ואני הרבה פחות מכירה אותם. אני מתנצלת בפניכם עכשיו, זה באג משפחתי, ירשתי אותו מאמא, אני חולקת אותו עם אחי, אבל אנחנו מפצים על זה בכך שלעולם לא תרגישו שאין לנו מושג מי אתם ולעולם נהיה נחמדים לכולם.
לשמחתי, הפעם צדקתי ובאמת לא הכרתי את אותה גברת. היא ניגשה אלי ואמרה לי "קארן פרי!" ולחצה לי את היד. היא הציגה את עצמה, אמרה שהיא קוראת את הפוסטים שלי, עוקבת אחרי כל אחד מהם ונהנית מאד. היא ביקשה להפגש. אח"כ בתור לתשלום היא אמרה לי שיש לה הרבה מה להגיד והיא מקווה שבכלל מעניין אותי לשמוע. עניתי לה שאם יש לה מה להגיד והיא טרחה לבוא ולקחת את הטלפון שלי, יש לי מה לשמוע.
יצאתי מהחנות ופגשתי את מאיר המתווך. הוא מכר לנו את הבית לפני עשר שנים ומאז "מגדל" אותנו ואת ילדינו. האהבה בינינו היתה שם מהתחלה. הוא אמר לי שהוא שמח שהפסקתי לכתוב פוסטים. אמר שהוא לא מרגיש בנח עם חשיפת החיים הפרטיים ועדיף ככה.
זה היה ממש בהפרש של כמה שניות זה מזו וזה בעיקר הצחיק אותי.
אני כותבת. אני כותבת כי אני אוהבת את זה. אני כותבת כי זה נשפך ממני בדקות ולא מצריך שום מאמץ. אני כותבת כי יש לי מה להגיד. אני כותבת כי אני אדם מורכב, כמו כולכם, ואני אוהבת להסתכל בעומק של המורכבויות, עד כמה שאני מצליחה לבד, ובשאר עם עזרה. אני כותבת כי זה עוזר להבין שפרידה היא לא שחור ולבן, זה לא "לא רוצים יותר יחד אז נפרדים". זה 8000 רגשות שונים, סותרים, חברים, אחים ואויבים, שדרים בכפיפה אחת, לפעמים באותה שניה ממש, ומשגעים את הרגש בכמה שזה כואב. אני כותבת כי זה עוזר. לי, למי שמעניין אותו לקרוא, לכם.
אם יש כאלה שעל הדרך נהנים מלקרוא משהו חשוף – שיהנו. אני באמת לא חושבת שיש פה משהו כזה צהוב ומעניין. אני לא מספרת כל מה שקורה לי ביומיום, אני שומרת הרבה לעצמי. אני משתדלת לשתף את הדברים שאני יודעת שמשותפים לכולנו, שמעניינים כי הם נוגעים בהרבה. את אלה שגורמים לבחור מחנות הסלולר היישובית לעלות מולי ולכתוב לי "וואו" ולחבר שלו לספר לי שהוא מקריא את הפוסטים לאשתו. ואת אלה שגורמים להמון המון המון!! נשים, את חלקן אני מכירה קצת ואת השאר לא, לפנות אלי ולבקש להפגש, לשוחח, לכתוב לי שזה נגע להן, עזר, זיקק.
אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להגיע ישר לעומק שלהם, לעזור להם, לשמוע מה קשה להם ולעזור להם להסיר ערפל ולקבל תקווה. הבלוג הזה עוזר לי לפנות הרבה סמול טוק מהדרך, לגרום לאנשים לבוא לדבר איתי תכלס (שזה שמי השני), לרצות לשתף ולהרגיש מספיק נח איתי כי אם אני חשופה בפניהם, קל יותר להחשף בפני.
ואני יודעת שבסוף מה שיצא מהפוסט הזה הוא שמעכשיו כל מי שיפגוש אותי ישאל אותי "אז אותי את מזהה?" 🙂
שבתשלום.