אני חייבת ללמוד לאהוב את עצמי, לא לבחון את עצמי כל הזמן ולבקר את עצמי. נכון, יש צורך בביקורת עצמית מסוימת, יש גם צורך בענוה מסוימת אבל די כבר עם החיפוש המעיק הזה אחר חסרונות כל הזמן.
אני חייבת ללמוד לסלוח לעצמי, כן, אני עושה טעויות, כמו כולם, אבל בסה"כ אני אדם טוב, למה אני תמיד מענישה את עצמי כאילו שעשיתי בכוונה?
אני חייבת ללמוד לפרגן לעצמי. בלי ייסורי מצפון. נכון התקדמתי רבות בשנים האחרונות. אני מרשה לעצמי לעשות לעצמי יום כיף, כך סתם באמצע השבוע ולבזבז כסף גם כשאין לי ממנו הרבה כדי לפנק את עצמי. אני יודעת שזה בסדר, אני יודעת שגם הנפש זקוקה לתחזוקה לא פחות מהגוף אבל עדיין יש שם את הקול הקטן שנוזף קצת בנשמה הנהנתית…
אני חייבת ללמוד מה הערך שלי. לכל אדם יש ערך בעולם הזה. למה בכל פעם שאני מתחילה לחשוב על עצמי דברים טובים ומרשה לעצמי לעמוד מול הבוס שלי או מול בן זוג או מול חברה אני מתחילה קצת לפקפק… אולי אני דורשת יותר מדי? אולי יש לי מה להפסיד? ואולי יש להם גם מה להפסיד?
אני חייבת ללמוד לשחרר… אני חייבת ללמוד לזרום… אני חייבת ללמוד להנות מהרגע… למה תמיד כשנעים וטוב לי אני מרגישה שזה זמני?
אני חייבת ללמוד שלמרות שאני בנאדם חזק וטוב בהישרדות, זה לא חייב להיות כך, אני חייבת להפסיק לחיות במוד של הישרדות.
אני חייבת להרגיש אבל באמת, מבפנים, שאני לא עומדת כל הזמן למבחן, שפעם אני אצליח ופעם לא, פעם יהיה מי שיאהב אותי ופעם יהיה מי שממש לא, פעם אני ארגיש שמחה ופעם עצב אבל תמיד הכל יסתדר והכל יזרום למקום נכון ולא לפחד מזה, אני חייבת להפסיק לפחד.
אני חייבת לראות קצת יותר את מה שאחרים רואים בי.
ובעיקר אני חייבת לשמוח שאני כבר קצת רואה את זה.
בעצם, אני לא חייבת, אני רוצה.
