כל אדם הוא עולם,
כך נהוג לומר בכל מיני מצבים.
ואני מה ידעתי על עצמי לספר?
על עולם נעלם ,רוב הזמן אין הסבר.
יש בי אוקיינוסים, הרים וגבעות.
יש בי לשונות לבה רדומות.
יש בי מרחבים ירוקים ומטעי גפנים והדרים.
יש בי שדות של פרחים וחופים לבנים.
ואין בי שקט.
אין בי מנוח.
שלחתי יונה. ממש כמו נח. חזרה ובפיה עלה.
של מה ? מה תבשרי ?
הקלו המים ? נרגעו הרוחות ?
יש ימים של גלים וימים של צונאמי.
יש ימים של אכפת וימים שלא בא לי.
"ימים של כן ימים של לא
ימים רבים של אולי"
אמר זאת המשורר לפניי…
יש בי ירח ושמש וכוכבים.
יש בי ליקוי חמה וליקוי מאורות.
וליקוי שאני לא כל מה שאני רוצה להיות.
אז פותחת מצפן ומכוונת מצפון
פונה למוסר הגלוי והטמון
מוצאת בי את השלהבת, זאת שקיימת שם תמיד
ואומרת לה- עכשיו תעמדי יציב. תני קצת אור.
שתראה היונה המסכנה לאן היא מכוונת.
שאראה אני למה אני מתכוונת.
ואני בעצמי בתוך עולמי כמו תיירת , טועמת מהכל.
בימים של רוגע ושלווה מטיילת לי בשדות , קוצרת פרחים והמון מחמאות.
בימים קודרים של צונאמי והרי געש מתפרצים מתכנסת פנימה, מכוונת מיתרים.
מחפשת לי נתיב בתוך כל התוהו והבלאגן
מוצאת לי שביל של זהב וחלב , מוצאת לאן.
לאיזה כיוון תנשב הרוח, מתי אוכל ואשב לנוח.
אפשר גם בעמידה.
כי העולם מסתובב ויש לו ציר ויש לו מסובב.
ואם אני הוא כל עולמי אז אני גם מסתובבת. גם מסובבת
ואני גם הציר.
ואין פלא למה אין לי מנוח.
אבל יש פלא. יש פלאים רבים בעולמי
והם שנותנים לי את הכח.
