אני והשיער שלי

בחורה עם מחשב נייד

אני והשיער שלי.
אני כן אצטרך לעשות כימו בגלל סוג הסרטן שעלול היה כבר להתפשט בלי שנדע בכלל.
אז ככה. הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הזה זה להשאר בלי שיער. השיער שלי (מבחינתי לפחות) זה מקור הכח שלי. כמו שמשון הגיבור. מקור הכח היחד, יש לציין. ואם יקחו לי אותו אני אשאר פשוט בלי שום מקור כח. איזה מין גלית זו בלי התלתלים?
אני כבר לא מדברת על זה שזה מפחיד ומלחיץ לראות מישהי בלי שיער ואני ממש לא רוצה להיות היא ולא רוצה להיות מזוהה עם המחלה הזו באופן הזה.
אני מדברת על הקשר העמוק והאפילו קצת אובססיבי שלי עם השיער שלי שאני פשוט מאוהבת בו, לא פחות.
אני יודעת שהרבה עוברות את התהליך הזה בלי נשירה. ואולי בכלל אני לא אצטרך בסוף. אבל רק המחשבה על זה מכניסה אותי לחרדה.
איך אני אהיה בלעדיו? בלי השיער האהוב שלי?

אני מבינה שיש לי פה שיעור מאד רציני של היקשרות. של לשחרר אחיזה. של ללמוד לקבל את מה שיש. ואני מעמיקה בשיעור הזה עוד ועוד. אני לא הגוף שלי ואני לא השיער שלי, אני מעבר לכל זה. ומאד חשוב שהגוף שלי יהיה בריא כדי שאני אוכל לתת לו להאיר את האור שלנו (שלי ושל הגוף שלי). ואני לומדת לשחרר את כל האחיזות שיש לי.
זה כמו לנקות את הארון, כשמוציאים את הכל ואז לרגע החדר עוד יותר מבולגן. ואנשים שלא אוהבים לנקות (כמוני) מתוסכלים לרגע מהמצב ואז מבינים, "טוב, אין ברירה, צריך עכשיו לנקות את החדר" ואני מתחילה לנקות ולסדר, בתקווה יש חברה שעוזרת לי (אמיתי, עוד מהחטיבה חברות היו באות לעזור לי לסדר את החדר, ככה זה היה לי קשה!).
אבל בסופו של דבר הוא מסודר.

עכשיו אני בשלב הזה. כל הבגדים בחוץ ורק התחלתי קצת לקפל. כל הפחדים שלי מתרוצצים ומתגשמים להם בדמיון או במציאות (בכל זאת, אני אחרי ניתוח שבו הסירו ממני איבר שהייתי מאד קשורה אליו גם כן). וכל פעם, אני נותנת מקום לצער ולכאב. מתפתלת מחדש בבכי של תינוק, וכשזה עובר מתגלה מקום חדש. משהו מבקש לתצמוח עוד ועוד. לשחרר מכל האחיזות מכל הרעיונות מכל הקונספציות מכל המחשבות האמונות והתפיסות. לשחרר.
פעם כתבתי שיר שהסוף שלו זה ככה:

"בעקשות, בחוזקה שחררי את המסע מגבך
במקום שכואב יצמחו לך כנפיים
תעופי גבוהה רחוק ומהר"

ואין לי מושג מה יהיה