מה, לא בא לך תינוק קטן? מתוק כזה? הוא לא עושה לך חשק? איך לא עושה לך חשק? אהה אהה את עוד צעירה בסדר… תהני מהזמן עכשיו. תהני כל עוד את יכולה. את צעירה! איך אין לך תינוק! בגילך הייתי עם שני ילדים ועוד אחד בדרך! יש לך בעיה עם הריון? יש לכם בעיות? לא בא לך תינוק? מתי נראה אותך עם בטן?
אלה חלק מהשאלות / תגובות / קביעות שהייתי שומעת מאנשים שונים, ברמות קרבה שונות, בארבע השנים בהן אני נשואה. (להן קדמו כמובן שאלות על נישואים – מתי, למה, איך, מי אמר למי ובאיזה עניין…)
החרדה של אנשים מהעובדה שלא רציתי להיות אמא, נעה על ציר מאוד רחב וגרמה להם לחוסר נוחות. הרעיון שאישה בגילי (היום מגרדת את ה-33, אז נושקת ל30) עוד לא שקועה עד הצוואר בתפרחת חיתולים פשוט לא תאם לערכים שהסביבה ציפתה ממני, עד שלעיתים גרמו לי להרגיש שמשהו בי לא בסדר.
כדי להיות אמא לדעתי נדרשת רמת מוכנות מסויימת, רמת השלמה עצמית עם העובדה שאת הולכת להיות מספר 2 ולשים את הרצונות שלך דרגה אחת, אם לא יותר, אחורה, ולהעניק את כל מה שיש לך כדי לגדל את הבייבי שלך.
מה שאחרים לא הבינו זה שבאותו זמן גידלתי כבר בייבי שעוד לא ישב ובקושי זחל.
'הדג נחש' שרים – "כל מוזיקאי מוצא ת'עצמו מתוסכל | להתפרנס ממוזיקה זה לא דבר קל ", אבל לא רק במוזיקה, בכל תחום בו את עצמאית, להתפרנס זה דבר מתסכל ובוודאי שלא קל.
ואני, בלי לתכנן, בלי כל הכנה מוקדמת, סיימתי את התואר בצילום ומצאתי את עצמי עם עסק בבטן, במצב שאם לא אביא אותו לעולם, לא אוכל לעבוד במקצוע שרכשתי במשך 4 שנים ארוכות.
מתרוצצת במסדרונות מס הכנסה ומע"מ ופותחת עוסק פטור. מסדירה חשבונות בביטוח לאומי. מוציאה קבלות קטנות עם חותמת קפיץ ללקוחות מזדמנים שהגיעו מפה לאוזן. כך נראו החודשים הראשונים, ולמעשה השנה הראשונה.
וכשתשומת הלב שלך מופנית כולה להרים עסק על הרגליים, ואני יודעת שיש כאלה שמסוגלות לזה, אבל אני לא יכולה להבין, איך אפשר גם ללדת ולגדל ילד תוך כדי?
נשים נחשבות מולטי-טאסקריות, ואני בהחלט מסוגלת לעשות הרבה דברים בבת אחת, אבל וואו, כמה הדברים שאני עושה הופכים טובים יותר כשאני מתמקדת בהם אחד-אחד וכל דבר מקבל את הפוקוס שהוא זקוק לו….
למשל, מלאכת הצילום, דורשת כל כך הרבה תשומת לב, כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בלקרוא את המצב, לחזות את הרגע הבא, את החיבוק שאני כל כך רוצה לתפוס בעדשה, את החבר'ה שעושים שמח ועוד שניה מקפיצים את החתן באוויר, את התינוק שמרוח בשוקולד בחינניות שמותרת רק לתינוקות, את אחיזת היד הקטנה אך המשמעותית הזו בין בני הזוג, או אם ובת, סבא ונכד….
כדי לתפוס את כל הרגעים הללו אני חייבת להיות כל-כולי באירוע ובמשפחה שאני איתה. החושים שלי מתחדדים ואני סורקת את השטח אחרי הפריימים הבאים. וברגע שאני מזהה הזדמנות מתקרבת, המצלמה מורמת, האצבע בהיכון והלב נפתח וקולט פנימה את מה שהעין רואה. וחיוך גדול נפרש על הפנים – עוד רגע מרגש שיעבור ללקוחות שלי ויהפוך עבורם לזכרונות שאוהבים.
הדרך לא קלה, היא מפותלת ונפלתי וקמתי הרבה פעמים. והיום העסק שלי כבר בן 5. הוא עומד והולך, רוקד וקופץ, לוקח אותי למקומות שלא תיארתי לעצמי שאגיע איתו.
והוא בשל. הוא מוכן. מוכן לשחרר אותי לבייבי שלי, שאני רוצה ומחכה לו, שאשים את הרצונות שלו לפני שלי ואעניק לו כל מה שיצטרך כדי לחיות חיים טובים בעולם הזה, בזמן שלו ובקצב שלו.
והעסק, העסק יהיה לו לאח גדול שילמד אותו את כל הטריקים שישגעו את ההורים, יחד עם הרבה דברים שיפתחו אותו ויכניסו אותו לעולם שהחברים שלו אולי לא יכירו והוא תמיד יהיה בקיא בתחום הזה יותר מהשאר.
הזמן בו ניפגש כבר קרוב, ובינתיים אני והעסק מתאמנים במולטי טאסקינג.
אני לא מתכננת להשתנות ולעשות דברים תוך כדי הצילום, אבל בהחלט איעזר בכלים דיגיטליים כדי לחזק את העסק בתקופה הזאת.
#דיגיטליות_בעסקים , באתן לי בזמן! הבלוג הזה הולך להיות בית ומקום לצמיחה של כל הבייביז, ואמא שלהם גם כמובן 😉
