כשהתחתנתי בגיל 24 מתוך אהבה ואופטימיות במימדים לא הגיוניים, לא תיארתי לעצמי ששמונה שנים אחר כך אהיה בהליך גירושין נוראי ויהיו לי שני ילדים קטנים בהם אטפל לבד. לא ידעתי שלמרות שלמדתי עשר שנים לתארים באוניברסיטה, בסופו של דבר אעבוד בכל מיני עבודות זמניות, אחפש את עצמי ואתפשר כי הביטחון העצמי שלי לא היה מספיק מפותח. הרעיון היה לסיים את לימודי תולדות האמנות שלי לתואר שני ומשם לעבור לעבוד באירופה כאוצרת ביחד עם בעלי.
גם מערכות היחסים הבאות שלי היו בשבילי הדבר האמיתי. נכנסתי אליהן עם כל הלב והשארתי את התמימות נוכחת בלי להתפתות לפסימיות ויאוש, כשהן נגמרו זה היה בשבילי סוף העולם. גם הסרטן לא היה בתוכנית, אותו בטח לא זימנתי לחיים שלי.
בעשור החמישי שלי, עם כמה קמטים מתחת לעיניים, משקפי ראייה וניסיון שנראה בדימיון שלי כמו שכבות על שכבות של כרכים בצבעים, תמונות ונופים שונים, אני מתחילה להבין משהו חדש. אנחנו חיים בחברה בה צריך תוכניות. מאוד מעודדים אותנו לפעולה, לתכנון, למשימות ויעדים וראיית העתיד. וזה מתיש כי זה נכנס לי לתוך הדם ואני חיה את זה בכל שנייה של ערות.
אני קולטת שהחיים בדרך כלל לא הולכיםכמו שהיינו רוצים. חשבתי על זה שהחיים כפי שאנחנו מתכננים אותם תמיד יוצאים אחרת. וזה מרגש מצד אחד ומספק הרבה שעות חרדה מצד שני.
אני אוהבת להיות בשליטה. לתכנן, לחשוב קדימה. זה חלק מהאישיות היזמית שלי. לתכנן פרויקטים התחומים בזמן שהסוף שלהם מאוד ברור. אז מה הטעם לתכנן, אתם בטח תוהים כמוני. על השאלה הזאת אני מתעכבת בחודשים האחרונים. ובינתיים הגעתי לכמה תובנות:
- שאני לא יכולה אחרת. התכנון עצמו עושה לי רגוע בלב. הידיעה שאני יכולה לברוא מציאות בכל רגע נתון, גם אם היא רק בראש שלי ולא תתממש לעולם גורמת לקסם להתרחש. מעיפה אותי קדימה.
- כמו שכתבתי כבר באינספור פוסטים כאן – דווקא האתגרים שהסרטן הלא מתוכנן שגרם לתפנית אדירה באמצע החיים שלי, הביא איתם עשה אותי יותר נחמדה לעצמי. יש בי יכולות ועוצמות שלא היו מתגלות לי בשום אופן אחר.
- בשבילי כל הכיף הוא לתכנן את השביל המרכזי במסע הזה. מתוכו יוצאות הסתעפויות שהן בדרך כלל הפתעות. וזה כל הכיף. יש לנו מבחר אופציות לבחור מהן בכל רגע נתון. וכל אחת מהבחירות יכולה לזרוק אותנו למקום אחר לגמרי. לפתוח לנו אופציה למשהו שלא חשבנו עליו. למשל – הבחירה שלי ללמוד כתיבה לפני חמש שנים, בחירה ללימודי העשרה שהתגלו כתשוקה הגדולה של חיי. מתוכם נולד הבלוג שלי, וגם סדנאות הכתיבה.
בואו נדמיין רגע שהחיים הם מסע מתמשך בדרך. הרי גם כשאנחנו לא עושים כלום אנחנו בתנועה. אמנים גדולים רבים בילו את רוב זמנם כשהם בוהים בנוף, הסתובבו ולא ביצעו פעולות אקטיביות. רוב ההתרחשויות האמנותיות שלהם קרו דווקא בשלבים האלו. אחר כך הוציאו החוצה את התובנות שלהם על הקנבס בכמה שעות.
עשיתי החלטה בשבוע שעבר, אינה המאמנת שלי בשיטת סאטיה היתה עדה לשינוי בזמן אמת. אמרתי לה תוך כדי שיחה, שאני בוחרת כרגע לעמוד על השביל שלי. וזה הדבר הכי מגניב בעסק הזה: שאני לומדת לעצור. כל מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני לא נחה לרגע, התזוזה עושה לי טוב. בסיבוב הזה, אחרי פרידה ממערכת של שבע שנים, דווקא הרגשתי שאני ב"פול גז בניוטרל". התזוזה התזזיתית לא עושה לי טוב. היא רק מאלחשת, מונעת ממני לחשוב ולספוג את כל מה שהיה עד עכשיו.
אז באופן אקטיבי החלטתי לעצור רגע, לעשות חישוב מסלול מחדש ולפרמט את המערכות שלי. לראות אם מה שאני עושה תמיד ועל אוטומט עדיין רלווטני.
עשיתי "סטופ כדור הארץ" ושלא מטבעי דווקא ליהנות מהלאט, מהלא נודע, מחוסר התיכנון. לא להיות כבולה לדפוסים ישנים, לקבעונות, להחלטות לא רלוונטיות, למי שהייתי עד לפני רגע.
פותחת את הקולטנים שלי לאנשים חדשים, להיכרויות עתידיות, אני לא יודעת מה יצא מהן. פותחת את הראש גם להזדמנויות חדשות בקריירת הכתיבה, לומדת, מקשיבה.
אולי ככה מרגיש חופש.
כרגע. רק כרגע. בטח אשתגע מחוסר הודאות בעוד שעה.
