אני, אני מסיפור אחר.

 

כשהייתי בערך בת שבע עשרה קראתי את "צל הימים" של בוריס ויאן. ספר שהרעיד את מיתרי הבפנים שלי בעוצמות שלא הכרתי. הרעיונות שפגשתי שם הבהירו לי שיש עוד לפחות עוד איש אחד עלי אדמות שמאמין ממש כמוני שהכל אפשרי. שחבצלות יכולות לרפא מחלת ריאות שמרבד ספוג מלח יכול ליבש רצפה. ובעיקר שאהבה היא האמת המוחלטת.

הגיבורה השברירית הלכה ודעכה, ויש שם תיאור עוצר נשימה על קירות הבית ההולכים ומתקרבים זה לזה ככל שאין לה אויר. התקרה מתקרבת לרצפה והיא מצדה מתקרבת לתקרה. החלל הולך וקטן כאלגוריה לאוויר שהולך ופוחת בבועיות הריאות החולות.

בימים האחרונים נזכרתי בתאור הזה ובתחושת המחנק שהביא איתו.

האירועים סגרו עלי. ההתמודדות עם עומס המטלות השונות. עם תכנים קשים. עם שאלות תלויות באוויר מעלות ריח, עם מצבי חירום רפואיים.

עם הבדידות של הרצה למרחקים ארוכים

עם החלטות לא פשוטות. עם ביקורת חסרת רחמים. אפילו אכזרית.

לילה ארוך במיון שהוביל לנימנום בחדר המתנה שהוביל למחשבות על אהבה וחושך מצרים.

ועוד לילה במיון שהביא אותי לקצה, שנמצא אגב על הספסל מחוץ לחדר המיון, שם ישבתי מתייפחת, דמעות של חוסר אונים וכאב שעולה ולא משאיר בי חלק לנחמה. דמעתי את עצמי הילדה, הנערה, האישה. דמעתי את עצמי האמא, הבת. האחות שלעולם לא הייתי. דמעתי זוגיות.  דמעתי תארים לא גמורים ופוטנציאל לא ממומש. דמעתי מטבעות שאין לי והיו והלכו. דמעתי געגועים לשקט ובטחון. דמעתי בית וחצר ועץ של תפוזים. ושרשרת מנורות קטנות מזהיבות.

דמעתי את הכמיהה שלי להיות רגועה. להיות לרגע חלק. רגילה. דמעתי את אין ספור הפעמים ששמעתי או הרגשתי שאני, אני מסיפור אחר.

את כל הפעמים שהתנצלתי על מי ומה שאני. שהתייסרתי באלף ייסורי הנפש .

עד שפסקתי. ובשרותים מטונפים של חדר מיון שטפתי פנים וחזרתי אל הזירה.  מה קרה לך באף ? שאלה האישה ששכבה על מיטת בית החולים שערה הלבן פרוע, התעטשתי עניתי, טוב, אמרה היא, נראה כאילו בכית. והמשיכה בזרם המילים שהפיק הפה שלה בלי הרף. בלי הרף. על מצבה הבלתי אפשרי על הפחדים. על הקשיים הבלתי פתירים. על הבדידות. תלונות על גבי תלונות נערמו למרגלות המיטה. נעלמתי מאחורי הוילון.

קירות חיי הלכו וסגרו עלי. תאורת חדר מיון הלכה והתקרבה לקליפס הורוד בשערי. הרצפה דחפה.

לישון.לישון. לישון כבר.

כשהגעתי הביתה גיליתי שהמקום שנשאר לי הוא המיטה של פרח המתבגרים שלי, ילד הקסם, זה שגווני הרגש שלו בנויים בחלקיקי טון. זה שבהתקף כאב וצער שרט בי מילים .ו נחבט בי וביקש שאלך שאחזור שנחזור יחד אחורה בזמן.

במיטה שלו התכרבלתי. נושמת את מי ומה שאני מנסה לאסוף את החלקים העייפים שבי. למצוא נחמה. שרשרת מנורות זהובות.

ופתאום כמו מסיפור אחר,שגם הוא הסיפור שלי עולה בי זיכרון שיחת טלפון . בשיחה סיפרה לי מורה אחת שהיא מלכה, על ילד אחד שלו לב זהב.

ילד שבחר להיות אמיץ וגיבור. בחר לחיות. ואני חשבתי על השיחה הארוכה, השקטה שניהלנו הוא ואני מעבר לשולחן האוכל הגדול בצהריים של יום אתמול. ואיך העיניים שלו הכחולות נפתחו ואפשר היה לראות איך זהב הלב שלו גועש, נלחם במשקעי הבוץ העכור, בפיתויים, במה שינק מחלב אימו.

דיברתי על מותר ואסור וגבולות. על הכוח שלו לבחור מי להיות. על העוצמה שבלהתנצל. על ההקלה שבאה עם האמת. עם הווידוי. על כמה אני מאמינה בו. סימנתי לנגד עיניו בעזרת נעצים צבעוניים על מפת חייו את הפסגות אותן כבר כבש. ושנינו עמדנו נפעמים והסתכלנו על הדרך.

נפרדתי ממנו משאירה בידיו את הבחירה.

והוא בחר. ילד לב זהב. בחר הפעם בטוב, בנכון. בתלם החרוש. ובשיחת הטלפון עם המורה המלכה רעד הקול של שתינו כי נגענו גם אנחנו, היא ואני באחת מפסגות העשייה של חיינו.

ובשיחת טלפון היישר מיבשת איכילוב אמרתי לו, מוקדם יותר באותו ערב שלעולמים אזכור את היום הזה, והוא ענה שגם הוא.

ובמיטת ילד אלף הגוונים שלי ישנתי. הקירות שקטים. התקרה מתכתבת עם הרצפה בכתב סתרים. והן שומרות נגיעה. והבית מתפוקק, מותח שרירים ומתפהק.

חבצלות מרפאות מחלת ריאות, או לפחות מקלות עליה. מלח סופח נוזלים במידה מסוימת.

ואני, אני לפעמים מהסיפור הזה ולפעמים מסיפור אחר לגמרי.