תעשה לי טובה ותשלח לי הודעה שאתה מגיע"
"מתי את חוזרת? אני לא רוצה לנדנד, אבל אני דואגת"
"חמודי, מה נשמע? מה אתם עושים?"
אני יודעת שאני נשמעת נודניקית, אני לא באמת רוצה לנדנד להם,
הרי הם כבר גדולים ורוצים (וצריכים) להיות עצמאיים
אבל אני לא מפסיקה לדאוג.
"אתם בטח לא רוצים שתתהפך לי הבטן מדאגה,
תעשו טובה – תודיעו לי, אחרת לא אשן כל הלילה".
מוכר לכם?
אנחנו פוחדים
אנחנו מציירים סרטים – וחלקם אפילו סבירים.
אבל אולי יש עוד משהו מאחורי כל זה?
אנחנו רוצים, עמוק בפנים,
להיות שותפים לחיי ילדנו ולבחירות שלהם,
אנחנו מתקשים לוותר על התפקיד שלנו:
כמגינים והשומרים שלהם, כעוגנים שלהם.
הילדים שלנו גדלים,
הם זקוקים לנו באופן שונה.
לנו, קשה להתנתק.
אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את הקשר איתם,
לא מוכנים לשחרר.
אנחנו משמעותיים (בעיני עצמנו) כשאנחנו חלק חשוב והכרחי בחייהם.
אבל האם זה צריך להיות כך?
הרי אנחנו לא רוצים ילדים שדואגים לחרדות הוריהם.
אנחנו רוצים ילדים שיכולים לדאוג לעצמם, ילדים עצמאיים.
אנחנו חוששים שלא יהיה לנו תפקיד בחייהם במידה ו"נשחרר".
כשאנחנו נבין שאנחנו לא מאבדים אותם, אלא שהקשר עובר שינוי ותפקידנו משתנה – נוכל להיות שם בשבילם.
רוצים עוד פוסטים וסרטונים שלי?
הרשמו לדיוור בוואטסאפ http://bit.ly/Shailyshome-whatsapp
