זהו, כולנו אחים. שווים בנטל, שווים בקטל (*). כל אשה ובת מדליקה נרות שבת וכל הבן הזכר צה"לה השליכוהו. הקופה תחולק יפה יפה כך שהעוגה תישאר שלמה וההומלסים סוף סוף ימצאו מחסה, גם אם זה במסדרונות בתי החולים.
(* לא המצאה שלי, באסה)
מערכת בחירות שהפתעות בסופה הביאה אותנו לכדי קואליציה שאלוהים ישמור. מחוסרת דתיים היא. אל תגידו בנט. אליבא דה-חרדים, כיפתו כקרוון נידף המכסה קרחות. לגבי האופוזיציה, שם אין שום דאגה, טריו-ש"ס איתנים כדי להתפלל על חוזקה לנצח נצחים.
ומה נגיד על לפיד ההורס? אמן שיבנה לנו אוצר חזק ויכוון את אחוזי המיסים באופן שבו כולנו נרוויח יותר ממה שנפסיד או לפחות נפסיד לא פחות ממה שנרוויח. כדאי לתת לו קרדיט אך לא רק לו. גם לתשלום בסופרמרקט, בחנויות הבגדים ובכל מקום שבו נעז לשלוף את ארנקנו בחיל וברעד.
אז הכלכלה תהיה הוגנת ובשק"ם של הבקו"ם ימכרו סוף סוף מצופה בהשגחת הבד"צ והמופתי גם יחד. בתי החולים יהיו מפוצצים בנערי שירות לאומי שיהיו בריאים וכיפת הברזל תשודרג לסומבררו פלטינה. הכל דבש.
אבל, יש אבל. האם הבחור הנאה והכותב הנאה והמדבר הנאה יכול לשאת באחת המשרות הכי לא נאות שיש? האם ההייטקיסט הקרבי, עם הכיפה וסיכת התיק-תק בין השיניים יכול ליישר את הנטל על חשבון הנטל שיוצרים חבריו מתוקף אמונתם? האם יזכור רוה"מ עד קץ הדורות את השרירים שחשפו בפניו הנאה והתיק-תק ערב ההליכה לסבא פרס ולא יתאפק להכשילם?
האם יכולים כל שלושת הראשונים, להישאר שלושת הראשונים גם במשימות חורצות חיים כמו המים הכבדים שמגרגרים לנו האיראנים מול הפרצוף, טילי השתי וערב שתופרים לנו החיזבאללה והחמאס ולנוכח האביב הערבי שגורם לכולנו להתגרד ולמלמל: "זה רק עונתי, עונתי.."
מדמוקרטיה לחירות המרחק קצר ומזלנו שגלגל העונות החיים והמוות ממשיך לנוע סביבנו ואיתנו ואף אחד לא מפריע לו. החגים באים והולכים. גם האנשים וגם הציפורים. אתמול ראיתי חסידה שכבר הייתה פה בשנה שעברה. לבנה כזו, עם רגליים מגולחות. נופפתי אך היא הייתה עסוקה במלאכת הקודש של סיבוב העולם. צודקת, אנחנו נתעסק בשוויון בגזל, אבל העולם חברים, צריך להסתובב. היא יודעת את זה. לפחות היא.
ואצלנו בעונה הנוכחית, האביב הוא אכן חירותי. משחרר כל בלטה מלכלוך, כל עבד יהודי מעבדות וכל אחד, בין אם הוא בן-לאדן או בן-אדם, להרגיש כאילו יצא לחופשי. חג הפסח משגר אותך בטיל ממעמקי הפירמידות אל צהלולי החד-גדיא ולא מותיר בך ולו טיפת אבק מצרי. שוטף אותך באקונומיקה רוחנית ריחנית ומזכך את נפשך מנוחתה עדן.
אז בין פוליטיקה קובעת גורלות לאקונומיקה מלבינת נפשות, נותר לנו להעביר את שבוע האין-חמץ בדרכים יצירתיות. עם החמץ נסתדר, העניין הוא הילדים החמודים שרוצים לצאת ולבלות בכל פסטיבל מקלפי קישואים בנגב. "זה רחוק.." סיננתי, אך הם בשלהם. מעולם לא ראו מקלף קישואים במציאות. ניסע. 40 שקל לליטר בנזין זה לא נורא כל עוד לא עוצרים במקדונלד'ס. טוב נו, רק מנת ילדים. וגלידה. ובלון. ומגבונים לכסא הקטשופ החדש שזה עתה רכשת.
אז החסידה מגולחת הרגליים זרקה לנו שק מלא בממשלה על הראש ועכשיו לך תבלה איתה ארבע שנים. תעביר איתה ארבע פעמים את ליל הסדר כשאתה מארח את כל האחים החדשים שהצטרפו למשפחתך מכורח ההסכמים הקואליציוניים והשוויון במזג.
ליל סדר שבו כל אחד ירצה לקרוא בסגנון שלו, כל אחד יכריח אותך לטעום מהדג שלו וכל אחד ינסה להושיב אותך על השרפרף הכי לא נוח בשולחן. אז זה נחמד לחלוק הכל יחד, אבל אולי, פעם בשנה, אפשר קצת לבד?
ונסיים בברכת שוויון בשקל, שוויון בטמבל, שוויון ברשת, שוויון בגזם, שוויון ברחם, שוויון בעצב, שוויון ברגש, שוויון בשרץ, שוויון בגזל, שוויון בנקר, שוויון בפטל, שוויון ברטט, שוויון בזרם, שוויון בזמר, שוויון בשתל, שיוון ברכב, שוויון בשקר, שוויון באפליה, שוויון בחד גדיא, חד גדיא.
חג שמח!
