אני אחיה את הרגע, ואתם תמשיכו עם הדיאטה

או: למה כשהפסקתי לתכנן התחלתי לרזות, ואיך שינוי חשיבה קטן עשה שינוי גדול בגופי

לקח לי שנים לפצח את הקוד הזה.

להגיע למסקנה המדהימה הזו, שאולי שינתה את חיי, או לפחות פתרה לי הפרעת אכילה של שנים , וגרמה לי לרדת 7 קילו בקלות וללא מאמץ מיוחד.

במשך שנים, תשע במספר, ליתר דיוק, עסקתי באובססיביות במשקל ובמראה הגוף שלי. האמת, לא תמיד בצורה של הלקאה עצמית,שנאת הגוף וביטחון עצמי ירוד (אלו רק היו היחסים עם עצמי ברוב הזמן, בין אם הסכמתי להודות בזה או לא),גם בצורה של מוטיבציה, רצון טוב להיות בריאה, בכושר וכו'. בהתאם לזה, הייתי קוראת אינספור מאמרים על איך לחיות נכון, אילו הרגלים כדאי לאמץ, ואיך להתאמן ,אילו מחשבות לחשוב, ועוד. כמובן שהייתי מיישמת ופוצחת בתוכניות דיאטה חדשות, מעניינות, משוגעות ושפויות כאחד, מאמצת לעצמי גורואים שונים, מודל לחיקוי, מנסה בכל הכוח. שוב ושוב ושוב.

וכמו חמור שרץ חזק ומנסה לעבור דרך הקיר, ולא מתייאש ומנסה שוב באותה הדרך- כך בדיוק הייתי. כשלא הצלחתי- ניסיתי חזק יותר ויותר בכוח וממוקד יותר- בדיוק לאותו המקום, בדיוק לאותה נקודה. אז אם זה לא היה שיגעון הנקודות, זה היה שיגעון החלבונים, או שיגעון האימונים, או שיגעון הפליאו,  אבל תמיד זה היה שיגעון, תמיד איזשהו "אלמנט מלאכותי" שהכנסתי לחיי והתעקשתי שיעבוד. כשנכשלתי, או מעדתי, הייתי מתכננת ביתר דיוק להבא מה עליי לעשות ואיך להתנהג, מה לשנות כדי להצליח הפעם. הערך העצמי שלי בעיניי ירד והדרדר עוד ועוד, כי שוב לא הצלחתי. בראש שלי תמיד הייתה המחשבה שמעכשיו השגרה שלי תשתנה לתמיד, אני אעשה משהו שיעבוד ויסתדר לי לתמיד ומעכשיו אני אצליח. "מעכשיו אכתוב יומן אכילה כל יום וזה ימנע את הזלילות" הייתי חושבת לעצמי, בעודי טוחנת ביסלי על הספה. אבסורדי ככל שזה נשמע, כך הייתה הסיטואציה! תוך שאני מנסה לחלץ לעצמי "רגעים אחרונים של חופש" הייתי זוללת מה שאפשר, ומתכננת את הדיאטה הבאה. "נפטרת לקראת הדיאטה" מהאוכל זבל, הייתי מספרת לעצמי לפעמים, ו"מחשבת מסלול מחדש".

הזלילות והמחשבות האלה אפילו לא היו מודעות לגמרי. רק מי שחווה הפרעת אכילה מבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת 'לא מודע'. באותם רגעים אני במן התקף, אני לא אני. אין שום הגיון למעשים שלי, ומבחינתי הם לא לגמרי אמיתיים וקורים, הם במן מימד אמצע כזה של קורה-לא-קורה, שבו אני עושה מעשה שיישכח עד סוף היום, אם לא בשעות הקרובות. אני לא חושבת מחשבות הגיוניות ("השבוע רק ירקות"), ואני לא מודעת לחלוטין למעשיי,בטח שלא בוחרת בהם בחירה מלאה. זה מעין – הכל או כלום, ורגע לפני שאני חוזרת שוב ל"הכל" (למשטר החדש שבטוח יעבוד לתמיד) אני מרגישה צורך להיפרד או לחוש פעם אחרונה את החופש הזה.

בטיול שלי למזרח חוויתי לראשונה מזה עשור חוויה שונה.  במזרח- אין שפע, ובגלל היותי תרמילאית, ותמידית לא לבד, לא יכולתי להביא לידי ביטוי את ההפרעה שלי.(ככה לפחות סיפרתי לעצמי,וזה עבד). הכוונה, לא יכולתי להרשות לעצמי. כי עם כל הכבוד להפרעה, כשאני בחברה אני יודעת להיות בשליטה (מעולם לא הרשתי לעצמי לחצות את הגבול הזה. לקום ולאכול בלילה, לאכול בסתר, זה היה מבחינתי קו אדום).

אבל זה שזה לא קרה בפועל לא אומר שלא התחרפנתי וכמעט השתגעתי כשרציתי לעשות את ה"ריסטרט" הזה שכל כך התרגלתי לעשות. אני זוכרת במיוחד נסיעה שלנו מהלונג ביי לכיוון הנוי שבה אני יושבת באוטובוס אחרי יום אכילה לא הכי מסודר, ומתחרפנת מהמחשבה ש"איך אני אתכנן עכשיו בראש את השגרה והדיאטה המושלמת כשאני בטיול ושום דבר לא ידוע", ו"מה אני יכולה לעשות" ו"איך אני יכולה לרזות". חושבת, ומשתגעת. עד שעלתה במוחי הברקה: אני לא אחשוב על תוכניות ארוכות טווח, אני פשוט אנסה תמיד ברגע הנוכחי בו אני נמצאת לעשות את המקסימום. כלומר- אנסה להיות קשובה לבטן כמה שיותר, ובמקום לתכנן תפריטים ונקודות, או מאכלים אסורים, או אילו הרגלים חדשים עליי לאמץ, אני פשוט אוכל כשארגיש רעב, אנסה לבחור את הדברים הנכונים מתוך מה שיש, אשתדל לאכול מעט (להיות רגישה לנקודת השובע- ובדיוק בה להפסיק), וזהו. ואם נגיע לאיזה מקום מגניב עם אוכל מעניין- אז אני אשקול אם שווה לי, ואוכל כמה שנראה לי, ואמשיך הלאה, ואקבל בהבנה. ובאותו רגע חשתי הקלה מטורפת. את כל התוכניות והרעיונות של הדיאטות, שבעצם נובעות מתוך חרדה עמוקה מלהשמין, ביטלתי וחיסלתי, וריכזתי את כל האנרגיות לנקודה אחת, שהיא נקודת ההווה.  עכשיו, מה אני צריכה לעשות? איך עליי לפעול כדי לעשות את המקסימום למען הבריאות שלי וההרגשה שלי והמטרה שלי?

הכל נהיה כל כך קל בראש שלי. במקום להתמודד מראש בראש שלי עם כל הסיטואציות שיכולות לבוא עליי בתקופה הקרובה, במקום לדמיין בראשי אילו מכשולים יכולים לבוא בדרכי, במקום לפחד שוב מהכשלון ולפחד שוב מלהתאכזב, במקום לתכנן באובססיביות,  הכל מרוכז לשאלה אחת- מה עכשיו הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עכשיו למען המטרה והבריאות שלי?

אני מודה שגם זה לא קל. התמודדתי והתעמתתי ישירות מול הקשיים שלי. העניין הוא, שהצלחתי. כי העמדתי למול עיניי קושי אחד בלבד, והוא הרגע הנוכחי. אז לא היה לי קל, היה קושי, אבל עמדתי מולו,כיחיד, ולא מול כל הקשיים שיכולים לבוא ,או לפקשש לי את העתיד. זה היה קשה גם, כי לא תמיד אנחנו במצב בהיר מחשבה של מה צריך לעשות, כמה ולמה. אבל ההחלטה להתמודד מול הקושי בהווה גרמה לי להתפתח. היא גרמה לי לסדר את המחשבות ברגע הנוכחי. השאלה הזו, ששאלתי את עצמי ,האירה את עיניי בנוגע למספר הפעמים שבה אני אוכלת סתם- סתם כי טעים, סתם כי אני בבאסה, סתם כי משעמם, סתם כי מבולגן לי במוח. סתם. אוכלים כל כך הרבה סתם. אוכלים כל כך הרבה נקודה. היא גרמה לי להתמודד עם המכשול הנוכחי, ולקום על הרגליים הלאה, ולא לשבור את הכלים-למחוק את הכל-ולהתחיל מהתחלה. לא זו הדרך. כי אולי הראש שוכח את הזלילות, אבל הגוף לא. וככה הראש למד שאין מושלם, יש דרך שמורכבת מהמון רגעים. ולמדתי לקבל את עצמי, את המעידות ואת ההצלחות,ואת הקשיים, צעד צעד יום יום.

הרגיעה הזו, שלא עוד דיאטות, לא עוד איסורים ולא עוד חישובים. הכל הכל הכל מותר. אבל בכל רגע– אני עושה את המקסימום ואני עושה את הדבר הכי נכון שאני יכולה לעשות. החשיבה הזו הכניסה בי המון מודעות עצמית. גם העובדה שטיילתי עם חברה צמודה אליי שלושה חודשים, סייעה לי. כי החוסר מודעות והבלבול מגיע כשאני לבד- כזו אני.

אני חושבת שהבנתי שאין טעם בכל התוכניות ובכל השגעונות. הם כולם כולם מועדים לסוף.  מה שמתחיל כ"תוכנית הרזייה לקיץ" (גם אם זה לא בדיוק נקרא כך) סופו להסתיים מתישהו, ולאו דווקא כסיפור הצלחה. לעומת זאת- ההחלטה להצליח בכל החלטה קטנה שאני לוקחת, היא החלטה לא מפחידה במיוחד, ואוסף הצלחות קטנות מוביל לשינוי גדול. שינוי הרגלים מטורף, מודעות.

האמת שהרצון הזה להתמקד בהווה , גרם לי נורא להיות מודעת גם לגוף שלי. שמה לב מה מפריע לי וממה אני רוצה להפטר עכשיו, בלי איזה משקל יעד שהוא מבחינתי סתם מספר ערפילי. כשחזרתי לארץ רק ידעתי שקצת יותר קליל לי עם הגוף ושחלק מהבטן כבר ירדה. לא ידעתי שירדתי 7 קילו במשקל, ושאני  במשקל תקין, ובדיקות הדם שלי השתפרו פלאים והן מושלמות.

* הפסקתי לאכול בלילה

* הפסקתי עם זלילות ללא הכרה

* אני לא אוכלת כדי להתנחם

* אני לא אוכלת כשמשעמם (בארץ זה קשה אפילו יותר)

* הקיבה שלי קטנה- כמות קטנה יותר של אוכל מספקת אותי

* אני יודעת לומר – אוקיי, טעיתי, ויכול להיות שאפילו זו הייתה אשמתי. האם יעזור לי לשבור את כל הכלים?  יודעת לסלוח לעצמי על טעויות ולקבל את זה

* גיליתי שהתעסקות באוכל היא מאוד לא מעניינת. אני קמה בבוקר וחושבת על החיים, ולא על תוכניות דיאטה חדשות.

ובעיקר, אני רגועה, גאה בעצמי, ובטוחה לגמרי בדרכי. ואל תעזו לספר לי על הדיאטה החדשה שלכם.

עכשיו. מעבר לזה לא רלוונטי
עכשיו. מעבר לזה לא רלוונטי