אני אותה עולה חדשה שהייתי לפני כמעט שלושים שנה

 

בלוג משפחה - 1

אני יוליה , אשתו של אלכס ואמא לשלושה ילדים מקסימים שהם אהבת חיי.

סיפור חיי מתחיל לפני כמעט שלושים שנה, כאשר אני יחד עם הוריי, אחותי הקטנה והמון מזוודות ירדנו ממטוס בנתב"ג ת"א והוגדרנו כ"עולים חדשים".

זה מאוד קשה להסביר ועוד יותר קשה להבין, אבל אני כמעט ולא זוכרת את חיי לפני. אבל אני זוכרת לפרטי פרטים את הימים הראשונים בארץ, את הפחד, הבלבול, החוסר בטחון והמווון אי הודאות.

עליתי לארץ בגיל 15. כאשר כל חבריי כבר היו רגע לפני סיום בית הספר, ומה שהעסיק אותם זה מבחני סיום שנה, אהבה הראשונה , בילויים, אני מצאתי את עצמי במקום זר ומוזר, עם אנשים שמדברים איתי בשפה שאני לא מבינה, בלי חברים ועם תחושת בדידות נוראית.

בכיתי כמה ימים רצופים. התחננתי להורים שלי לחזור הביתה. הייתי מבולבלת ועצובה. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. כל מה שהיה ברור, בטוח וודאי, פתאום הלך לאיבוד ובמקומו באה אי הודאות והפחד ממה שיהיה.

די מהר הבנתי שזה היה כרטיס לכיוון אחד ושעכשיו חיי הם כאן. הוריי בחרו בשבילנו את הכי טוב שאפשר וכל השאר תלוי בי. הבנתי שמעכשיו אני לבד במערכה ואני צריכה להילחם על העתיד שלי. שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא ברור, אבל כל דבר הוא בר השגה אם עובדים קשה בשביל זה.

התקופה הראשונה הייתה מאוד קשה. הרגשתי את עצמי בתחתית. לא הבנתי כלום בשיעורים, הציונים היו מאוד נמוכים, התחושה הייתה שאין שום סיכוי. הייתי מסתכלת על הילדים ורואה אותם לומדים, קוראים, צוחקים והייתי מרגישה את עצמי לא שווה, לא ראויה, שונה מאוד מהם. מילון עברי-רוסי היה התנ"ך שלי, שהלך איתי לכל מקום. הייתי יושבת ומתרגמת לעצמי כל מילה בספר, כל משפט במחברת. רציתי להבין, לדעת, ללמוד. העיקר להיפטר מהתחושה הזאת של נחיתות. מי שהיה שם עבורי, מי שעזר לי הכי הרבה, מי שלא נתן לי ליפול ולהתרסק היו הוריי. להם אני חייבת כל כך הרבה. אמא שלי, חייתה יושבת איתי בלילות, בחדר קטן בבית מלון, בזמן שאבא שלי ואחותי היו ישנים, וקוראת איתי ביחד פרקים בהסטוריה ובספרות. אבא שלי, שהיה יושב ומסביר לי תרגילים במתמטיקה, שהתעקש שאתרגם לו  מילה במילה בעיות מילוליות, כדי שיוכל לעזור לי לפתור אותם. הורים שלי, האמינו בי ולא משנה איזה ציון הייתי מביאה, תמיד היו אומרים לי "את יכולה! אנחנו מאמינים בך!"

ואני… לא האמנתי בעצמי! הרגשתי לא מספיק טובה! לא מספיק מתאמצת! לא מספיק עושה! לא מספיק מצליחה!

עד שיום אחד אמרתי לאמא שלי "את עוד תראי, אני אסיים את התיכון ואני אהיה בין התלמידים הטובים בכיתה!!" והיא… הסתכלה עליי, חיבקה אותי ולא אמרה כלום.

היום, הרבה שנים אחרי, אני לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח. כל מה שהשגתי בחיי, השגתי בכוחות עצמי ובעבודה קשה. רציתי ועדיין רוצה להוכיח לכולם וגם לעצמי שאני יכולה! שאני לא פחות טובה מאחרים!

אך למרות כל ההצלחות, למרות כל ההתקדמות תמיד יש בי את החשש מחוסר ודאות, מהנפילה, מה כישלון. אני עוצמת את עניי ואני רואה את אותה ילדה, עצובה ובודדה שמרגישה שכל עולמה חרב עליה ושהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש. אז נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא ארגיש ככה יותר, שתמיד אהיה בשליטה על חיי.

חיים מזמנים לנו המון התנסויות, דרכם אנחנו לומדים על עצמנו, מתחזקים, מתפתחים.  היום אני חזקה, מנוסה וחכמה הרבה יותר. אבל ברגעים הקשים, של חושך פנימי, אני עדיין אותה עולה חדשה  בת 15 .

תמונה לבלוג

yulias123
יועצת חינוכית, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים מוסמכת. כל חיי עבדתי עם ילדים והורים ואספתי המון תובנות שבא לי לחלוק איתכם ולשמוע את דעתכם. אני נשואה לאלכס ואמא לשלושה ילדים מקסימים. הם ההשראה שלי וכל אחד מהם מלמד אותי יום אחרי יום שיעורים חשובים והופך אותי לאמא טובה יותר