אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי

בחורה עם מחשב נייד

אני אוהבת אותו
הוא אוהב אותי

כבר הרבה שנים

50843194_599945740445772_121807170890104832_n

כולם רואים את זה,
אנחנו מחזיקים ידיים.
נשיקה חטופה בבוקר.
נגיעה או חיבוק בערב.
הזוגיות שלנו יציבה.
אחנו פרטנרים מושלמים.
הורים טובים.
משקיעים בילדים.
יושבים על החשבונות.
הולכים לישון ביחד.

הכל כאילו בסדר.
אבל שום דבר לא.
הסקס האחרון שלנו היה לפני חודש.
התשוקה נעלמה מזמן.
לא, אנחנו לא בוגדים.
אפילו לא מפלרטטים. אנחנו לא כאלה.
אנחנו מאד נאמנים.
אנחנו לא חושבים שיש פה בעיה.
נראה לנו שזה בסך הכל הגיוני. שחיקה. עייפות החומר. נקפוץ לאיזה סופשבוע לרומא, או לואו קוסט לפראג, ואז נתאהב שוב. וזה יסתדר. הכל יהיה בסדר. כמו תמיד.

השתנינו. התבגרנו. התרחקנו. שיחות העומק נעלמו. הסקרנות ההדדית כבתה. והנה אנחנו כאן, נשואים פלוס עם מינוס.

אנחנו לא רוצים להישאר, אבל לא רוצים לעזוב. זה מוכר מדי. נינוח מדי. הרגל. שיגרה. ויש כמובן את עניין הילדים. לא נהרוס להם את החיים על שטויות כמו סקס מחורבן, או ביטול עצמי, או שעמום כללי. מה, על זה מפרקים זוגיות?

זיהתם את עצמכם?
אתם לא לבד…

זוגות רבים סביבכם חיים ככה. אולי רוב הזוגות חיים ככה. בדיוק ככה. לא לבלוע ולא להקיא. לא להתנתק ולא להתקרב. אז הם ממשיכים. מתגלגלים עם החיים. זורמים עם מה שיש. מדי פעם יש מריבה ממש גדולה. אבל רוב הזמן אלה עקיצות ממש קטנות. ייאוש שמזדחל. שקיעה נוגה. כיבוי אורות רגשי. אין לאן לברוח. וגם אם יש, פוחדים לקחת סיכון.

השממה הזאת. הכלום שאליו שקעתם. הסתמיות שבה אתם מרחפים לשום מקום. וזה רק הולך ומחמיר. המיאוס מתגבר לו אי שם עמוק בתוך הקיבה. הכעס מחלחל והופך לזעם. מישהו אולי יתפוצץ. מישהי אולי תעליב. ואתם לא תדעו מאיפה זה בא לכם. מה קרה לכם? למה אתם ככה?

קל מאד להתגרש כשיש אלימות מילולית או פיזית. כשהשנאה מבעבעת. כשהוא נמאס עלייך סופית.
כשהיא יצאה לך מכל החורים.
זה ברור. זה מובהק.

אבל מה קורה כשאתם אוהבים?
האם אתם אוהבים?
האם לזה תקראו אהבה?
והאם אהבה כזאת מספיקה כדי להמשיך?
האם אהבה כזאת היא תירוץ מספיק טוב כדי להישאר?
אולי כדאי לחשב מסלול חדש?

#כדי_להגיע_רחוק_רצים_יחד
#צמיחה_זוגית