טקס הבוקר של אניסה אשקר, אמנית ילידת עכו, כולל כתיבה עצמית של קליגרפיה על פניה כהמשך לאיפור העיניים.
פרויקט הקליגרפיה הזה החל בעת לימודיה במדרשה לאומנות לפני כ-13 שנה. תחושות הזרות ואי שייכות עשויות היו להוביל אותה לנסיונות להתאים את עצמה לסביבה. היא בחרה בדרך ההפוכה, דרך שהדגישה את זהותה, אישה, אמנית, ערביה, תוך הצהרה על יופי, נשיות, מגדר, מסורת, דת ופוליטיקה . על ידי הציור על גופה, היא הופכת לאמן למוזה ולאוביקט בו זמנית. המבט שצופה ביצירה שלה, בוהה גם בה. הצופה יוצר עימה קשר עין, מעלה שאלות ויוצר דיאלוג. היצירה יוצאת (איתה) מגבולות המוזיאון או הגלריה, מגיעה אל הצופה ויוצר חיבור עם קהל רחב. התגובות ברחוב סקרניות, אוהדות או חשדניות. כך או כך – דו השיח נוצר. "לפעמים מבקש ממני מישהו לכתוב גם עליו, כמובן שאני מסרבת – הרי זה שלי!".
הטקסטים הראשונים שכתבה היו של משוררים גברים כמחמוד דרוויש הפלסטינאי ומוחמד אלמאעוט הסורי. ומשם עברה למילים שלה. היום היא כותבת מילים שמייצגות אסוציציות שלה לגבי היום או מצב הרוח. השימוש באסוציציות יומיות הופך את הגוף ליומן מתקלה. ביום שאנחנו נפגשות היא כותבת את המילה اول "הראשון". "היום הזה עמוס מאוד וכשהתעוררתי חשבתי מה הדבר הראשון שעלי לעשות היום".
את מיומנות הקליגרפיה ערבית רכשה אניסה כבר בגיל תשע. אני שואלת איך התגלגלה לרכוש מיומנות הנחשבת במסורת האומנות האיסלמית כהתמחות של גברים. היא מביטה בי בעיניה הגדולות והתמהות ואומרת "מה זאת אומרת? כי רציתי". כך גם הודיעה להוריה שהיא מתכוונת ללמוד תולדות האומנות בבית הספר התיכון בעאבלין. בסופו של דבר, לימודי האומנות בתיכון הנוצרי המרוחק היוו תחנה בדרך משכונת הפחונים "ברבור" שבאזור התעשיה של עכו למדרשה לאומנות ומשם להכרה בינלאומית כאמנית – מסלול הרחוק מלהיות מה שמצופה מאישה בחברה מסורתית.
באומנות שלה ובדרך חייה כיום היא פועלת לפי דחפים ואינסינקטים פנימיים שאינם מכוונים ע"י מוסכמות חיצוניות, ואינן מחכות לאישור של הסביבה. היא מתריסה אל מול התפקיד של נשים בהיסטוריה של האומנות כמוזות, או כמי שעומד מאחורי הקלעים מבלי לקבל קרדיט – חשובה לה לגעת בחומר וליצור וגם לקבל את ההכרה כאומנית יוצרת.
היצירה ממלאת את סדר יומה: "אומנות עבורי היא דרך חיים, היא החיים עצמם, היא כמו לאכול. כשאני יוצרת או רואה יצירה שאני אוהבת – אינני זקוקה לאוכל" היא מצהירה. היא מכנה את הסטודיו שלה "המטבח" בו היא אופה אומנות, או "המעבדה" בו היא רוקחת חומרים (חלב, זפת או אקריליק). "גם חומר זול ותעשייתי אפשר להפוך ליפה". היא אומרת.
אניסה נעה בין חומרים שונים ובתפר בין מדיומים שונים ויוצרת מיצגים המשלבים אמנות הפלסטית למחול. "אני אוהבת לנוע על נקודות מפגש, את ההתיחסות לאחר הן באומנות והן בחיים". אניסה מלמדת אומנות ומרצה על עבודתה במפגשי תלמידים-אמנים דרך סל תרבות ארצי (משרד החינוך) והן דרך עמותת "אפשר אחרת" (עמותה המעודדת דיאלוג בין ילדים יהודים וערביים), ומרצה בתוכנית מכינה לסטודנטים ערבים לאמנות בשנקר.
תערוכות עכשוויות בהן אניסה משתתפת:
סל צריחה, בית בינימיני
תערוכה קבוצתית, גלריה נלי אמן.
