זו כבר הפעם השלישית שאנחנו באותו סרט – המנהגים לא מצליחים למצוא את המכנה המשותף ואנחנו נשארים בלי כלום ושוב יוצאים לאותו המסע.
כל זה מביא אותי לחשוב על הבית שלי.
מה קורה כשאני אומרת את אותם משפטים פעם אחר פעם(!!!)… שאני מבקשת כמעט מתחננת שיבואו לשולחן לארוחה, שיכינו שעורי בית, שיצחצחו שינים, שיזדרזו בבוקר, שיסדרו כבר את החדר!!!
אותו תקליט שבור ואני לא מפסיקה לנגן אותו. ממשיכה וממשיכה ואין מוצא.
הדרך הזו שלא עובדת, היא לא רק לא עובדת אלא הורסת דברים בדרך. אין מטרות שצריך להשיג אלא יש מטרה אחת שצריכה לעמוד לנגד עיני והיא הילדים שלי והקשר איתם ולא רשימת הייעדים האינסופיים שהם צריכים לעמוד בהם.
אבל אנחנו לא בבחירות וכולנו באותו מחנה אחד – 'המחנה המשפחתי' כי פה, אצלנו בבית, אין מנצח ומנוצח, אין לנו אופוזיציה, כאן יש לנו רק קואליציה.
אז כל פעם כשעולה לי הג'ננה ואני צריכה את הדברים 'בדרך שלי' אני נעצרת, נושמת ומנסה להבין מה באמת אני רוצה להשיג ואז הכל משתנה.
אתם יודעים, הדברים הרגילים: שיחה, שיתוף פעולה, הצעת עזרה ובעיקר – טיפה הקשבה.
בהצלחה לכולנו. מאחלת לנו שנוכל להסתכל על מה שבאמת חשוב לנו ולא לפספס את העיקר.
