זאת היתה חתונה צעירה ושמחה, באחד הימים הלחים ביותר של סוף הקיץ. מתחת לחופה עמד בן של חברים, תזכורת פסיכית ובלתי נתפסת לחמישים שנותיי שאין שום קשר בינן לבין ההרגשה שלי עד אותו רגע כצעירה לנצח עם מרץ ותשוקה לחיים שרק אתמול עמדה בעצמה מתחת לחופה ביום חם ולח לא פחות.
עלינו למיניבוס והתחלנו לעשות את הדרך הביתה. אני רואה את האיש שלי מחפש בכיסים שלו את השטר של המאתיים שהוא שמר כדי למסור לנהג, כשללא התראה הוא מתחיל לגלגל עיניים ולחרחר. מכאן הכל קרה מהר ובכל זאת הרגיש כאילו שמו את המצלמה של החיים שלי על סלואו מושן: עצרנו את המיניבוס, החברים הורידו אותו והשכיבו אותו על המדרכה, קרעו לו את החולצה והתחילו לעשות לו עיסויים, ואני כמו ד"ר קריסטינה יאנג מלכת הקרח רוכנת מעליו במאה אחוז פוקוס ומרטיבה לו את המצח במים מהבקבוק של הנהג. אחרי חמש דקות שנמשכו כמו נצח, האיש שלי שב להכרה, הועלה אחר כבוד לאמבולנס כשכל הדרך לאיכילוב אני מוודאה שהוא איתנו ומרגישה כמו צופה בסצנה מתוך סרט על מישהו אחר.
אחרי לילה לבן וחוויה אנתרופולוגית במיון שהפגישה אותנו עם כל מוזרויות תל אביב, האיש שלי שוחרר שמח וטוב לב עם רשימת בדיקות המשך. החברים מצלצלים ושואלים לשלומו ואני שומעת משפטים שהמוח ממאן לקלוט. "וואלה, הייתי משוכנע שהוא הולך להחזיר ציוד". "בואנה יצאת מלכה, איזה מפגן מדהים של קור רוח. שיחקת אותה." אין לי מושג קלוש על מה הם מדברים. אם כבר אני מרגישה קצת אוטיסטית שניתקתי את עצמי מכל רגש לסיטואציה.
בהדחקת-על ובמוד של עסקים כרגיל אני נכנסת לאוטו ויורדת לוואדי ניסנס לקנות בשר לסיר הממולאים שהבטחתי לבשל לארוחת יום ההולדת של האחיין שלי. בתור לבשר בקצבייה של האחים סבאח הדמעות זולגות מעצמן. לא ברור אם מעייפות או מהודיה או מהבנת הטראומה או מהכל יחד, אבל דבר אחד מכה בי כמו ברק ולא מרפה. אנחנו מזדקנים.

שבוע אחר כך אפרת אהובתי הלכה לעולמה. ההבנה הזו, שאין Win Win- ושהאופציות הן או להזדקן או להישאר צעירה לנצח רק לא בינינו – הרגישה כמו פטיש חמישה טון על הראש.
מאז העור שלי רגיש. מילים או תנועות שאינן במקום מרגישות כמו נייר שיוף שפוצע לי את העור ואת הלב. הן תזכורת לילדה שהייתי, זאת שרקדה בלט ועשתה התעמלות מכשירים וניגנה בגיטרה אבל במקום ללמד אותה איך לחלום השמיעו לה מנטרות על התחשבות ועל פשרה ועל גבולות של יכולת, עד שהמילים הרופסות האלה וכל מה שהן מסמלות הפכו לקווים לדמותי.
מה זה אומר? בעיקר מה שזה לא אומר. שמה שחשבתי שהוא נצחי הוא לא, ושאני צריכה להמשיך ללמוד עוד כמה שעורים. לא על ויתור כמו שהאוטומט שלי חשב, אלא דווקא על התעקשות ועל תשוקה וגם – ואולי בעיקר – קורס מבוא מזורז לחלומות בגיל 50, במסלול ישיר לדוקטורט.
אז רגע אינעל עולם. עוד לא הספקתי כלום. העסק שלי עוד לא בן שנה, עדיין לא סימנתי ווי על ניו יורק, תאילנד והודו ודחיל ראבאק, יש לי עוד מלא עבודה. אז יללה ביי זיקנה. לא רואה אותך ממטר. הולכת לתת בראש, ובינתיים, חפשי אותי בסיבוב, מאדר פאקר.
[youtube G1ZqpS5Xspg nolink]