תראו אותי- אני כותבת
בילדותי- היו מביאים כמתנה יומן זכרונות- ואני-שחשבתי עצמי אז לאנה פראנק -החלטתי לכתוב בו את זיכרונותי מקיץ 90' ( חישוב מהיר – הייתי בת שמונה )
הבעיה שבאותה שנה היה מונדיאל והיומן שלי כלל בעיקר סיקור של המשחקים כולל תוצאות ( אין ספק ששם נשתלו להם זרעי האהבה שלי לכדורגל)
בקיצור- איפה אני ואיפה אנה ?
מהרגע שהתחלתי לדבר לא הפסקתי – ברגע שגם יכולתי לכתוב( מלבד תקלה קלה בכיתה א' שבה לא ממש צלחתי את כתיבת האות בית) – היו לי אין ספור כתבי יד ( רובם המכריע לא ממש קריאים) – והשיא היה שיר שכתבתי בגיל עשר והתפרסם במעריב לנוער ( לערוץ הילדים גם שלחתי שיר וקיבלתי גלויה בחזרה שמודה לי אבל שהם לא יקריאו את מה שכתבתי בשידור)
כתבתי סיפורים קצרים, שירים על כל מה שעבר עליי ועל העולם- החל מנפילת קטיושות בקרית שמונה ועד ריבים של ההורים שלי
בהמשך – כתבתי המון סיפורי אהבה קצרים שבהם דמיינתי איך וכיצד אכיר את אהבת חיי
ככל שהתבגרתי- הכתיבה הפכה לרשימות – החל ממה שאני צריכה לקנות במכולת וכלה במשימות יומיומיות שהייתי צריכה לבצע והשיא היה שלפני שנה ביום ההולדת שלי כתבתי רשימה ארוכה של איך אני מדמיינת את הגבר שלי ( תכונות אופי, מראה, איך הוא אמור להתנהג אליי ועוד)
הקטע המצחיק- שהוא הגיע- כגרוש עם מלא ילדים……
והוא אהב את המילים שלי- אלוהים עדי כמה חפרתי לו – ועכשיו- עכשיו אני שוב לבד עם עצמי- עם המון מילים שמתרוצצות לי בראש ועם הידיעה שבא לי להוציא את הכול( טוב- את הרוב) החוצה
אז במה הבלוג שלי אמור לעסוק- במילים-איך לא הבנתם את זה עד עכשיו ? אבל רגע של רצינות-
אני קוראת המון פוסטים של נשים בפייסבוק ומקבלת מהן כוח, השראה ומוטיבציה לעשות כל מיני דברים – החלטתי שגם לי יש במה לשתף את העולם-
ואם יש מישהי אחת, רק אחת, שתיקח משהו אחד קטן ממה שאני עוד אכתוב, אני את שלי עשיתי( חוץ מזה שאימצתי כלב נטוש דרך עמותה- רווקה רווקה אבל ללא חתולה)
אז אני כותבת כמו שאני מדברת- קצת מילים גבוהות, טיפה של סלנג, פה ושם מתפלקת לי ציניות( סוג של פאנצ'ים אם תרצו) אבל בעיקר המון כנות.
תישארו מחוברים
