אמון, סבא שלי היה יורה בי / ג'ניפר טגה

לקום בוקר אחד ולגלות שאת בכלל לא מי שחשבת. או לפחות חלק ממך. זה לא רומן בדיוני, זה סיפור החיים של ג'ניפר טגה

בחורה עם מחשב נייד

אמון גניפר טגה

לפני כל דבר אחר – הספר הזה חשוב בראש ובראשונה בעצם קיומו. גם אם הוא היה כתוב מזעזע (והוא לא), הוא היה משמעותי. חשוב. כי:

יום אחד, אישה הולכת לספרייה ומגלה לתדהמתה שהיא נכדה של רוצח נאצי צמא-דם. זה מה שקרה לג'ניפר טגה בשנת 2008 במהלך שיטוט בספרייה, כשהמבט שלה נפל באופן מקרי לחלוטין על ספר שנכתב בידי אמה הביולוגית ועסק גם הוא, בקשר המשפחתי עם הרוצח אמון גת.

לא סתם רוצח ולא חצי אכזרי אלא, כמו שג'ניפר טגה ניסחה בעצמה: "אני הנכדה של אמון גת, שירה באלפי אנשים. בהיותי שחורה, הוא היה יורה גם בי." מדובר בסבא הביולוגי שלה, מפקד מחנה הריכוז פלשוב שבפולין. תסתכלו בתמונה ותבינו מה לא נכון בה, מעיניו של נאצי.

הרגע המכונן לקח את ג'ניפר למסע בעקבות העבר שלה ושל משפחותיה – הביולוגית והמאמצת. המסע מרתק, נע בין הווה, עבר ועתיד ונוגע בהרבה מאוד נושאים. בין היתר מספק את יצר המציצנות – איך זה מבפנים, ממה באמת עשויים האנשים האלו והקרובים להם, ממה הייתה מורכבת שגרת המלחמה מהצד של הרוצחים. לא שזה באמת יעזור להבין.

ויש בספר גם על; שאלות מורכבות של זהות עצמית. ומה זה אומר להיות מאומצת. ומה זה להיות הילדה שויתרו עליה. וקצת על להיות בת לאימא שלא ממש רוצה אותך גם שנים אחר כך. ולמי את שייכת. ולמה את קשורה. ועל דיכאון. ועוד ועוד. ואיך אפשר בלי שתהיה נקודה ישראלית.

אבל, עריכת הספר היא בלתי נסבלת. משום מה הוא כתוב בשני קולות – קולה של ג'ניפר והקול של ניקולה זלמייר, שהיא כנראה העורכת ואולי גם כתבה בעצמה את הקטעים של ג'ניפר. כל-כך כל-כך מיותר. הרצף המרתק, מרגש, מסקרן של ג'ניפר, נקטע כל הזמן על-ידי הייצוג הסתמי, לא פעם משעמם וחסר ערך, של העורכת. לא יכולתי לדלג עליה כמו שעשו כמה מחברותיי הנבונות בגלל המום שלי, לנבור בעל-כורחי במאגרי מידע על השואה.

הפוסט הזה היה אמור להיכתב, כמו שעשתה אורית, כשבפרונט שלו ג'ניפר ואני מישירות מבט משותף ונרגש למצלמה. אבל עצלות ותקלות גנטיות נוספות, גרמו לי לפספס את הרגע שג'ניפר שוחחה במכון גתה על הספר.

רק אחרי שקראתי את הפוסט של אורית, הבנתי כמה אומץ היה לה לעמוד בסיטואציה הטעונה שבשנייה אחת הייתה יכולה להתלקח. למרות שהשיחה היא לא בדיוק משפט אייכמן ואני מניחה שהבעירה של רוב ניצולי השואה כבר לא יוקדת כמו פעם, כשהיו צעירים ומאמינים, טרם אכלו מרורים מכפיה של המדינה שהקימו.

ומה שכתבו מאחור:

אמון כריכה אחורית

הוצאת ספרית פועלים – סיפורת

מרב

מרב שני
צורכת ספרים לוורידים. עורכת לשון. מילים מוגבלות כל כך אבל כשהן מצליחות לדייק לרגע, זה אושר אחד קטן.