אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות

בחורה עם מחשב נייד

פונדקאות או לא להיות?

תמיד ידעתי שהריון הוא לא בשבילי. אל תטעו, כבר מגיל ארבע דמיינתי את עצמי קונה מתנות קטנות לחמשת הילדים שרציתי (מספר שהלך וקטן בהדרגה ככל שהתבגרתי…). אבל הריון- זה כבר היה סיפור אחר: נולדתי עם נכות גפיים בשם "ספינה ביפידה" (בעברית: שדרה שסועה). אחת החוליות בעמוד השדרה שלי לא התפתחה במהלך ההיריון, ולכן אני סובלת מניוון עצבים ברגליים ונאלצת ללכת עם קביים. הערך המוסף של המחלה הוא שיש לי רק כליה אחת פעילה , כך שכשהגעתי לגיל שבו כל חברותיי כבר התחילו לפנטז על תורים בטיפת חלב, אני הבנתי שהדרך היחידה שלי לקבל צרור שמנמן של וורדרדות ובכי משל עצמי לא תהיה בעזרת הריון טבעי כי אם פונדקאות.

surrogacy1

ככל שהתבגרתי ואפילו בשנים לפני שעוד הכרתי את בעלי, האפשרות לעבור הליך פונדקאות הפכה מוחשית יותר ויותר בראשי ואיתה באו כל התהיות: האם בן זוגי העתידי יבין את הרצון שלי לא ללדת בעצמי למרות שאין לי שום בעיית פוריות? האם זה חוקי? ובכלל- איך "פריק קונטרול" שכמוני, שבכל שנה אפילו מתכננת לעצמה את מסיבת ההפתעה ביום ההולדת, כי היא לא סומכת על אף אחד אחר שיסדר את בקבוקי היין בסדר הנכון (וידוי פתטי אבל לצערי נכון…) תוכל לחיות עם העובדה שאיזו אישה במקום רחוק (או אפילו קרוב) נושאת ברחמה את הילד שלי? למרות כל זאת, המשכתי לחקור וללמוד את הנושא, והמחשבות גדלו והפכו לאובססיה סודית שהתפרצה ברגע אחד בבית קפה, בו שאלתי את אחד מידידי אם הוא יהיה מוכן לקנות לי תינוק ביום מן הימים. איזה מזל שעד היום הוא חושב שצחקתי…

אך מעולם לא חשבתי שיבוא היום ואצטרך להגן על בחירה זו- בפני חבריי, הסביבה ואפילו כמה מבני משפחתי. כן, עם כל הקדמה הטכנולוגית הענפה שלנו וה"מוח היהודי הקודח" ישראל היא עדיין מדינה מסורתית, בה זרים בתור לקופ"ח שואלים: "בת כמה את?", "נשואה?", ו-"יש ילדים?" באותה נשימה. ואם עברת את גיל 30 ועדיין לא הבאת צאצאים לעולם (שלא לדבר על הרווקות שבינינו, רחמנא לצלן…) את מקבלת מיד מספרי טלפונים של מומחי הפרייה, המלצות לשתות שורשים למיניהם, ושיטות מימי הביניים לחישוב הביוץ- וזה לרוב עוד לפני ש"יודעות הדבר" המדופלמות בכלל הציגו את עצמן…

disability

התמזל מזלי, והכרתי גבר נפלא שהבין שאני והנכות שלי זו עסקת חבילה, ושלאהוב אותי משמעו לאהוב את כולי. הייתי כנה לגבי המצב שלי והשלכותיו על העתיד המשותף שלנו די מההתחלה (טוב, אולי לא מהדייט הראשון…), וזמן קצר אחרי החתונה התחלנו לבדוק את האופציות שלנו. ואכן, המאה ה-21 ו"תעשיית הילודה" המתקדמת בישראל מציעים מגוון רחב של פתרונות. אבל עד שמגיעים אליהם, יש לעבור דרך חתחתים של מבטים מתנשאים, אמירות חלולות וביקורת פוגענית.
"אבל את נראית בריאה" אמר גניקולוג שאליו פניתי לייעוץ, "את לא חושבת שזה קצת אגואיסטי?" אמר אדם קרוב והוסיף בביטחון גמור: "תגידי את האמת- סתם לא בא לך להשמין!" אפילו הרופא שביקרתי, במהלך טיפול שיקומי שיגרתי, נדהם ופסק: "נו באמת! יש לי פה נשים משותקות לכיסאות גלגלים שיולדות בהצלחה!"

"אבל דוקטור," עניתי בזעם עצור, "אתה הרי יודע שיש לי כליה אחת ושעובר נוטה ללחוץ על האיברים הפנימיים של האם ההריונית."

"בסדר," ענה כלאחר יד "אז תתאשפזי פה לחצי שנה של שמירת הריון ואם תהיי במצב קשה, נעשה לך דיאליזה."

אני לא יודעת מה אתכם, אבל הייתי מאוד רוצה להתחיל את האימהות שלי בגוף תקין עד כמה שאפשר ובמצב נפשי מאוזן, שאינני בטוחה שהייתי זוכה להם אחרי חצי שנה במיטת בית-חולים עם דיאליזה. וזה עוד כלום לעומת חברת הילדות ששאלה בפליאה מוחלטת: "תהיי מוכנה שאישה אחרת תשכב עם בעלך?!" (המאה ה-21 אמרנו, כן?) או קרוב המשפחה שהניח את המזלג שלו בהפגנתיות על השולחן בעת ארוחה משותפת והצהיר: "פונדקאות זה זנות!"

surrogacy

בשלב זה כבר התחלתי לפקפק בעצמי- אולי אני בעצם כן יכולה לשאת את ההיריון הזה? אולי אשפוז ושמירת הריון זה לא כל-כך נורא ואני סתם מתפנקת? ואולי בעצם נשבר לי מכל הטיפולים האורתופדיים, הניתוחים ותקופות האשפוז שהגוף שלי עבר מגיל ילדות ובמהלך כל שנות חיי, ופשוט אין לי כוח להעביר אותו יותר כלום?

רק משפט עידוד אחד של חברה טובה שינה את כל הפרספקטיבה שלי ונתן לי כוח להמשיך. "שכחת שזה הגוף שלך בכלל?" היא הצהירה ושלחה לעברי מבט תוכחה. "מה זה משנה מה הסיבות שלך בכלל?! זו החלטה שלך ורק שלך!" אני יודעת עד כמה בנאלי זה נשמע, אבל במדינה קטנה שבה כולם נכנסים לבטן של כולם (במלוא מובן המילה) קל לשכוח שיש מושגים כמו: "פרטיות" ו"החלטה אישית". בסופו של יום, לכולם יש את הזכות להחליט איך אנחנו מנהלים את חיינו האישיים, את הזוגיות ואת המשפחה שלנו. וזה בכלל לא משנה אם אני נכה, או רווקה שזקוקה לתרומת זרע, או אם אני נמצאת בזוגיות חד-מינית, או אפילו אם אני אשת קריירה "אגואיסטית" שלא רוצה לפספס את כל הפרויקטים במשרד במשך תשעת החודשים הבאים של חייה. זה הגוף שלי, החיים שלי וההחלטה שלי (טוב נו, גם בעלי צד בעניין…).

מרגע ההארה הזה נהיה לי קל יותר להתחיל את הבירורים ואת שלב "שיעורי הבית": יצרתי קשר עם ידיד מתקופת הלימודים באוניברסיטה, שהוא ובן זוגו עברו את התהליך בחו"ל והיום הם הורים מאושרים לזוג תאומים מקסים. בעקבות המלצותיו, נפגשנו עם כמה זוגות שעברו את התהליך במקומות שונים בעולם, עברנו את כל הבדיקות הגופניות הדרושות, פתחנו חסכונות (כי מדובר בעלות לא קטנה), וגם בדקנו אפשרויות של פונדקאות בארץ- אפשרות ששללנו לבסוף מסיבות אישיות. בסופו של דבר, חתמנו בחברה רפואית בעלת מוניטין וניסיון, והחלטנו שהתהליך יתרחש במדינת גיאורגיה- לשעבר חלק מברית המועצות. אבל בתוך כל ההתנהלות הבירוקרטית הקרה, לא עצרתי לבדוק איך אני מרגישה: אני כל-כך מתורגלת לתהליכים רפואיים ואשפוזים- אותם חוויתי גם כילדה וגם כבוגרת, עד שבאופן טבעי קטלגתי את כל התהליך הזה כעוד הליך רפואי שאני חייבת לעבור, ושכחתי לחלוטין שיש לצידי עוד אדם שחייו עומדים להשתנות. אבל דווקא עוד הערה כואבת מצד גורם ביקורתי היא שהביאה לשינוי המבורך.

surrogacy3

ערב אחד, לאחר שיחת טלפון עם יוזמת של ארגון פונדקאות בישראל, שבמהלכה היא מנתה במרץ את כל הסיכונים של פונדקאות בחו"ל וגוללה באוזניי סיפורי אימה על הורים שהרגישו מנותקים מהרך הנולד שלהם רק משום שהם לא "יצרו סימביוזה עם האם המולידה במסע המשותף", שב בעלי הביתה ומצא אותי מתבוססת בשלולית הדמעות של עצמי ואכולת רגשי אשם.

"אני לא יודעת איך אצליח לעבור את זה?" יבבתי " איך יתכן שהדבר החשוב ביותר בחיי יתרחש מבלי שאוכל לעשות שום דבר בנידון?!" אני חושבת שהייתי נשברת ממש שם באותו רגע, אילולא היה בעלי מחבק אותי ואומר: "את יודעת שאני גם אהיה שם, נכון? ואני לא סתם איש אחד שמצטרף אליך כדי להחזיק לך את היד- זה גם המסע שלי."

לראשונה בחיי הבנתי שאני לא עוד הילדה הנכה היחידה בכיתה שצריכה להסביר לחבריה מדוע היא לא מגיעה לטיול השנתי, או הבחורה הנכה היחידה בפקולטה. המסע הזה שעמדתי בפתחו אינו עוד הליך רפואי שאני צריכה "לספוג" ולהיות אמיצה עד שיסתיים, אלא תהליך שאני עומדת לעבור עם אדם נוסף לצידי; אדם שעומד לחוות את אותם הפחדים וחוסר הוודאות, שעד כה היו רק מנת חלקי בלבד. ושוב, כמו אותו משפט העידוד שקיבלתי באבן דרך הראשונה, זכיתי לכוחות מחודשים כדי לעשות את הצעד הבא- תכנון הנסיעה לגיאורגיה. מה התרחש במהלך המסע וכיצד מצאנו את עצמנו פנים מול פנים עם האישה שתישא את ילדנו? כל זאת- כפי שאומרים מספרי הסיפורים- בפוסט הבא…

אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות
אריאלה גויכמן-גארבר מתרגמת של ספרים ומאמרים, מורה לאנגלית, בלוגרית ועיתונאית בתחום תולדות האופנה, ואמא של התאומים אדם ואליס.