אמהות – זה כל כך לא מובן מאליו….

אומרים שהאינסטנקט האמהי צרוב בתודעה שלנו, שכמעט או אף אשה לא תרגיש שלמה אם לא תחווה אמהות , הלוואי שזה היה נכון. משפטים דיכוטומיים כאלה גורמים ללב שלי להתכווץ ולנימים שלי לדמם, כי בעצם מי שאמרה את הדברים – בעברית פשוטה אמרה לי : את לא תהיי אף פעם שלמה. אני מנסה לחשוב ולהרגיש אולי אני באמת אשמה – אולי יכולתי להפוך את העולם ולחוות הורות / אמהות – ולהפוך את עצמי לשלמה. מה אני עוד יכולה לעשות כדי לנסות לעשות אותי שלמה או להשלים עם עצמי, אולי זה אף פעם לא ייקרה ואני אצטרך לחיות לעד עם התחושה שאף פעם לא אהייה שלמה, שתמיד אהייה איזו סוג של סחורה פגומה כי אני לא שלמה…ומה שלא שלם – מה שחסר בו משהו, הוא לא יהיה מושלם, לעולם. אין כאן תרגומי רש"י, אין הנחות סוף עונה, אין נסיבות מקלות (ניסיתם לשאול??),  לאף אחד לא  חשוב למה זה קרה (אולי יש גורם בלתי הפיך ) , אולי בכל זאת……אולי בכל זאת אפשר לחיות עם סוג של שלמות, עם כאב צורב , עם השלמה מעיקה, עם עין דומעת אבל עם הבנה שאפשר להיות שלמה גם בלי התואר אמא.
יותר מדי שנים אני מתהלכת עם הכמיהה הבלתי פוסקת הזו לממש אמהות מתוך ידיעה מאד ברורה שאני יכולה לעשות הרבה דברים אבל לא לחוות אמהות גם לא דרך אימוץ, אומנה וכו' – לזכור שיש נסיבות שלא מאפשרות את התואר המדהים הזה א-מ-א.  כן, אני מבינה ברציונאל שהעובדה שמישהי באמירה מאד לא חכמה נתנה לי בוקס והסבירה לי כמה אני לעולם לא אהייה שלמה – זה לא אומר שכולם כאלה, זה לא אומר שאנשים באמת חושבים ככה, שאולי אני אמחק את מה ששמעתי ואלך עם האמת שלי – זו שקמתי איתה היום בבוקר. בטח – קלי קלות. גם ככה המאבק הזה הפנימי, המבט הזה ברחוב בעגלת תינוק, בבטן של אשה הרה, בביקור בטיפת חלב עם חברה – גם אלה גורמים לי כל פעם להתכווץ מחדש ולתהות אם באמת אפשר להרגיש אדם שלם בלי לחוות את ליבת הנשיות. זה בלתי אפשרי להתרחק מנושא האמהות כי לכל מקום ובכל מקום אתה פוגש אותו בכל מיני צורות , הרכבים וזמנים.
קשה מאד להסתובב ברחובות כשהנורמה החברתית היא אחרת, שהנורמה מדברת על מימוש, אז נכון שיש מימוש מקצועי וזוגי ועוד – אבל לב- ליבה של האשה , המימוש הזה שהוא לא יכול להתקיים, אני לא פעם מרגישה שחלה עליי חובת ההתנצלות וההסבר. אני לא שווה פחות כי אני לא אמא, אבל תמיד תהייה איזו אמא בגינה או ברחוב או במכולת שתרים גבה ותשאל : מה, אין לך ילדים? למה? מה, את לא רוצה? ובאמירה מצקצקת תדבר על הנשים של היום שבוחרות במימוש מקצועי אישי – עד שהן נזכרות – זה כבר לא אפשרי.
לכי תסבירי לה שלא, זה לא בגלל זה, לכי תסבירי ותאמרי את מה שאת רוצה כשהגרון שלך חנוק מדמעות ובזוית העין דמעה מבצבצת, נכון – את לא חייבת הסבר לאף אחד בשום נושא על שום דבר, אבל זה נורא נורא נורא כואב כשמדברים "לא עלייך"  אבל לידך כדי שתשמעי את דעתן של אחרות/ים. נכון, אנחנו במאה ה 21, זמן מתקדם פחות או יותר והאמירה הכללית היא שכל אחת בוחרת את דרך החיים והסגנון שהיא רוצה – אבל זו אמירה גורפת, כללית ולגמרי לא אישית. הריון ואמהות הם הנושאים הכי אינטימיים , הכי אישיים והכי פרטיים שיכולים להיות קיימים ואני  חושבת שהם יכולים  לתפוס מקום שיח ציבורי אבל זה ממש לא צריך להיות ולקרות כשכולנו יודעות שהשיח הציבורי הזה הוא מאד פרטי ומכוון אלייך – ואת מבינה שוב ושוב כמה את אף פעם לא תהיי בסדר, כמה את תהיי חסרה משהו לעולם, ולא חשוב שאת מצליחה בתחומים אחרים, את המבחן האולטימטיבי את לא עברת ותזכרי את זה, תמיד !!.
אני באה לחברים (לעיתים רחוקות גם למשפחה המורחבת שלי) – אז בשם החברות וכדי שלא ארגיש נפגעת מנסים להסיט נושא ולא לדבר על הגן של הילדים ולא על בתי הספר או החוגים או כמה עולים היום טיטולים, ואם אלה חברים טובים מאד הם מנסים ללמד את הילדים להתרפק גם עלייך כשאת מגיעה לקפיצה על כוס קפה (שלא תרגישי חריגה שהילד של רותי קפץ רק על רותי..). אף אחד/ת לא עושה את זה ממקום של זדון – זה לגמרי ברור, אבל גם השתדלות היתר כדי לתת לך להרגיש חיבוק של ילד כאילו באופן אוטומטי לא נותן לך להרגיש אמא ואל תתנו לי להרגיש את מה שאני לא.
מי שאני מרגישה קרובה אליה או שהילדים שלה קרובים באופן אישי – כי גדלנו יחד, כי אני מחוברת באופן טבעי לילדים שלה וההיפך – דווקא אצלן לא מרגישים התנהגות מכוונת, הילדים מגיעים (או שלא) כשמתחשק להם לחבק ואם לא – אז אני מתבאסת בשקט, אני לא יושבת מאוכזבת עם דכאון יש גם נושאים אחרים בעולם – ממש לא חסר , אני רואה את מה שיש ומנסה להפוך את הלימונים שנתנו לי ללימונדה טעימה עד כמה שאפשר. ילדים שאוהבים ונותנים לך תחושה של כמעט…הם ילדים שלא חינכו אותם לגשת לחבק את אורלי…הם באים כשמתחשק להם וגם שנשפך להם השוקו על המכנסיים הלבנים שלי הם לא מלבינים מפחד שזה קורה ולא ונכנסים לאמוק כי מי יודע מה יקרה -זה בכלל לא ברפרטואר שלהם (וגם לא שלי ) – גם אין לה ילדים והיא לא אמא וגם ילדים, ודווקא הם שומו שמיים הם אלה ששפכו שוקו על המכנסיים. ילדים הם ילדים הם ילדים, יש להם אינסטנקטים הכי בריאים שיש ואם נשפך שוקו אז נשפך – שלוש שניות אחרי זה הם כבר גורמים נזק למישהו/י אחר ואף אחד לא עושה מזה יום סרט.
אני חושבת שעצם העובדה שלא מכוונים ילדים מה לעשות לכבוד אורלי שהיא לא אמא אלא סתם אורלי עושה לי יותר נוח, אני לא צריכה להיות אחרת, אני לא הולכת עם דוק של עצב בעיניים ואם אתם רוצים להשתולל בחצר או לדבר על מחירי הטיטולים זה בסדר גמור, אל תכוונו לכם נושאי דיבור רק מפני שאני שם ואתם יודעים שזה לא מעניין אותי שם. נכון, יש בזה סוג של רצון טוב של הפגנת רגישות, אבל הפגנת רגישות היתר הזו היא שהופכת את הדברים לכואבים הרבה יותר – אני יודעת שבגללי משנים נושאי שיחה ונזהרים יותר במילים או בנושאי שיחה ולפעמים אפילו מספרים כמה ילדים יכולים לעצבן ולא לתת לישון – מותר לומר שילדים הם מעצבנים לעיתים – זה נכון אני יודעת, זה טבעי ולא צריך לעשות טאבו ממשפטים כאלה – אני מקווה שאני יודעת להתמודד עם כאלה. למדתי כבר במשך השנים, זה לא קורס שמלמד אותך איך לחיות שלם עד כמה שאפשר בלי התואר אמא,  זה החיים שמלמדים אותי להיות שלמה עד כמה שאפשר עם מה שיש לי ולא לחיות עם התחושה של מה שאין לי.
זה כואב ושורף את הנשמה, ולפעמים אני חושבת מה היה אילו, ואני חושבת על אמא שלי שמנעתי ממנה נכדים ותחושת האשם (שלי -רק שלי ) היא לא פשוטה. זה לא רק הילד שלי זה גם הנכד שלה. נכון, היא מעולם לא אמרה לי אף מילה (היא הצטערה מאד כשזה קרה למרות שלא ידענו אז מה ההשלכות), היא מעולם לא נתנה לי להרגיש אשמה או פחות שווה, נהפוך הוא היא  שייכת לאלה שתמיד אהבה להזכיר לי כמה אני טובה ומצויינת במה שאני עושה (ולא כי אני לא אמא אלא כי אני פשוט בסדר בדברים אחרים, כזו היא).
ככל שמתבגרים מסתבר לי שזה חסר יותר. הילדים של החברות שלי בגרו ואני רואה את ההוא שהתגייס לצבא והשני שנכנס לווריד של אמא שלו כי היא לא נותנת לו כסף לרשיון לאופנוע, ואני היתי מוכנה בשלבים מסויימים למכור את נשמתי לשטן כדי להיות אפילו ליומיים וחצי אמא. אני לא יודעת, אולי אחרי זה הייתי מחזירה את המנדט, אולי לא הייתי אוהבת את זה, אין לי מושג, הבעייה היא שזו לא אופציית בחירה.
יש נושאים בחיים שיש לנו אופציית בחירה ובחרנו שלא – וזה מצב אידיאלי כי הייתה לי זכות בחירה ובחרתי באופן עצמאי שלא לעשות כך. כאן – לא הייתה לי אופציית בחירה, אופציית הבחירה הייתה אחת והיא גם לא הייתה אופצייה, וזה דווקא בנושא הכי עדין בעולם ואולי אחד העדינים ודווקא שם מישהו אחר עשה את הבחירה בשבילי. כואב – אבל זה מה יש.
דרך אגב – אני חושבת שהייתי יכולה להיות אמא לא רעה בכלל…..אבל אני לא אדע אף פעם.