הנה משפט שמסכם את אמא שלי. אמא שלי רוצה הביתה. אשה בת 72 שכל חייה מתגעגעת הביתה, לאמא ואבא, לבית ברחוב גולומב בגבעתיים.
בהצגה המופלאה של חנוך לוין -אשכבה – עומדת הזקנה בלילה על אם הדרך, ומחכה לעגלה שתיקח אותה מכאן לשם, וכשבעלה, בונה ארונוה המתים הזקן שואל אותה, זקנה, לאן נוסעים, היא עונה, הביתה.לאמא ואבא.
אמא שלי, ילידת הארץ,שמוצניקית, שידעה פעם שמות של פרחים, שגידלה דורות של תלמידים, שרקדה עם קפטן הספינה שהוביל אותה לטיול באירופה, שהפכה הרים וגבעות, שאף איש או מוסד לא יכול היה לעמוד בפניה, שהייתה הבולדוזר שאני היום, חולה בדמנציה, שיטיון בעברית, איזו מילה יפה ונוראה, שיש בה שטות, ודמיון והרבה מאד שיט.
תוך כדי שיעור הפילאטיס שמעתי את הנייד שלי מצלצל שוב ושוב, שיחכו, אמרתי לעצמי. זו השעה שלי, עם בטן אסופה, עם נשימות עמוקות בידיים ורגליים ארוכות. מהשיעור כבר נסעתי להוריי, בדרך הזמנתי אמבולנס כי אמא הייתה בהתקפה. אני לא רוצה אותו כאן, אמרה לי כשהגעתי, מצביעה בתיעוב על אבא שלי, קחי אותו מכאן, הוא הרס לי את החיים. רזה מאד, רועדת, תפסה אותי ולחשה באוזני: הוא בדיכאון, הוא צריך טיפול. קראתי לעזרה אמרתי לה, בואי אמא, בואי נירגע. בתחבולות של אנשי מד"א הנהדרים, בעזרתו של הפרמדיק יפה התואר ניב, שפניה של אמי אורו כשראתה אותו, בוא, אמרה לו, אתה ילד יפה, תאכל איתי ארוחת ערב, הורדמה אמא ונלקחה לבית החולים. בחדר המיון הראשון בו היינו באותו ערב פגשנו את הרופאה הפסיכיאטרית התורנית, אם אפשר בכלל להעניק לה תואר כזה, מקודש, של רופאה. תוקפנית, חסרת סבלנות, מסרבת להקשיב, גוערת בנו ובאמא דחפה לה עוד זריקה ועוד זריקה ורק אחרי שהרמתי את התקרה של חדר המיון נתנו לי לדבר עם עובדת סוציאלית.
לא קל לאשפז היום אדם בגיר במדינת ישראל, ואולי טוב שכך. אבל בערב הזה המסוייט, עם הקירות הירוקים בבית החולים, עם הריח, עם בכי החולים והקרובים המשוטטים היה קשה מאד למצוא אוזן קשבת.
הבאנו אשה חולה, בדיבור לא מסודר, מעצבנת, דורשת, מקשקשת, שאיבדה קשר עם המציאות, חושבת שלילה הוא בוקר ותיכף תלך לשחות בבריכה, מחפשת את המפתח של הבית כל הזמן, פתאום בוכה, פתאום צוחקת, מספרת לכל מי שמוכן לשמוע על הוריה,על הצגה שראתה, מחפשת את הכסף, לוקה בדיבור יתר שלא נפסק במשך שעות גם לאחר מינון כפול של זריקות שהיו מפילות סוס, הבאנו את אמא שלי.
רק אחרי שאמא נרדמה, אפשר היה להעביר אותה אלי לאוטו, לנעול את הדלתות ולנסוע על דעת עצמנו ולנסות לקבל טיפול בבית חולים פסיכיאטרי. באחת בלילה, דהרנו, משפחה שלמה 140 קמ"ש, אמא לידי, אחי ואבא שלי מאחורה, לבית חולים אחר. ושם חזר הסיפור על עצמו, אף אחד לא ממש מתרגש, לא מאשפזים כל כך מהר. רופא אדיב ואחות נחמדה, ואמא שלי, ילידת הארץ, שגדלה בקיבוץ גבעת השלושה כילדת חוץ, שעמדה כל יום שישי ליד השער וחיכתה שאמא תגיע לבקר אותה ואמא לא הגיעה, שהייתה מורה 32 שנה,שהפכה הרים וגבעות, שלא היה דבר שלא הגיעה אליו,פתאום התחילה לדבר רוסית!!
בשתים לפנות בוקר, כבר הייתי בטוחה שאני השפויה היחידה במשפחה, אחרי שאבא שלי ואחי פתחו מועדון חברים שדיבר על כדורגל וסוגי מכונוית.
מול עיניו של הפסיכיאטר היא קרעה את מכתב הסיכום וחזרנו הביתה.
אני כועסת עלייך, אמרה לי בדרך הביתה, בשביל מה לקחת אותי לכאן, אני רוצה הביתה.
באמצע הלילה ישבתי במטבח שלי, אוכלת לחם עם חמאה שהוא האוכל הכי מנחם בעולם. התקלחתי והלכתי לישון.
בבוקר, קמתי ועשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב לעשות, להתלבש יפה וללכת לעבודה. כשאני מגיעה למשרד בבוקר, רגע אחרי שאני מנתקת את האזעקה ומדליקה את האורות, עוד לפני הקפה הראשון, אני מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי – זו הממלכה שלי. זה המקום הנכון.
באותו לילה,האטימות,חוסר הרגש והעזרה, חוסר האונים והפחד, היו מנת חלקנו.
ורק אשה אחת פשוטה, דבורה, שמשמשת ככח עזר לאחיות, שליוותה את אמא מהרגע שהגענו למיון, ישבה לידה, ליטפה, הביאה תה חם, הרטיבה את המצח, הקשיבה במשך שעות לשטף הדיבור, החזירה קצת את האמון.
פעם, לפני הרבה שנים התחלתי לכתוב משהו שאם אני זוכרת אותו נכון הלך ככה:
על הספה בסלון ישבה אמא שלי,
זאת אומרת אני ישבתי על הספה בסלון,
זאת אומרת, אני שדומה לאמא שלי ישבתי על הספה בסלון, מה רציתי להגיד?
על אם הדרך, בלילה, בין שם לכאן, אני עומדת לפעמים. שתי בנותיי ישנות עכשיו, עולמן שקט ובטוח. אני מלהטטת כדורים שונים באויר. אני לביאה. ואם היה עוצר לידי עכשיו איש ושואל אותי לאן נוסעים, הייתי עונה לו – הביתה. לאמא ואבא.
