אמא שורדת

די נמאס לי. התעייפתי. זה נהיה מגעיל. אחרי המייל הנוסף של היום, שבו אגב התברר לי שאני חלק מההורים האחראיים על מסיבת הסיום, שמתוכננת לשישי אחה"צ בים, החלטתי לענות. התאפקתי. אבל מישהו לעזאזל צריך לצעוק כבר ש"המלך הוא קצת עירום" (ואין לו קוביות בבטן).

בחורה עם מחשב נייד

שלום לכל ההורים.

יום שישי אחה"צ הוא קצת בעייתי בשבילי. אני לא בטוחה שנגיע למסיבה.

זה תלוי בנסיבות משפחתיות ולא כאן המקום לפרט.

מעבר לזה,

אני באופן אישי, התעייפתי מכל ההתארגנויות האלו.

יכול להיות שזו רק אני, אבל שלוש מסיבות סיום, 3 טיולים שנתיים, 3 מדורות (לא מזמן היה),

טקס קבלת ספר תורה, ימי הולדת כיתתיים ועוד אירועים של 2 הילדים הנוספים (האחים של יעל),

בלבלו אותי וחשבתי שאולי חזרתי לספסל הלימודים ולא הודיעו לי.

התעייפתי מכל ההתארגנויות האלו, התעייפתי מלחשוב על האוכל שצריך בכל אחד משלל האירועים של כל אחד מהילדים.

נראה לי מוגזם מכל פיפס קטן לעשות הפקה של "בת מיצווש".

אני יודעת שהורים נוספים רבים חושבים כמוני, ואני מקבלת המון תגובות במייל ובטלפון של

"תעשי עם זה משהו" מה לעשות, אני כנראה היחידה שאומרת בקול "המלך הוא עירום".

זה נחמד מאד להיפגש כל הכיתה, לגבש, להכיר ולעשות טוב לילדים.

אני ממש בעד אבל במינון סביר!

יום שישי הוא היום היחיד שיש לי בו 3 שעות "לסידורים" כולל קפה של הבוקר.

ספרתם כמה פעמים נרתמתם בימי שישי החל מינואר? כמה פעמים התבקשנו להתנדב?

ואני מניחה שיש לכל אחד עוד בקשות כאלו מהכיתות / גנים הנוספים.

עוד לא פגשתי את המורה שתסכים לוותר על היום החופשי שלה….

אם לא נדע מהו המינון הנכון זה יהפוך למאוס.

שניה לפני קו הסיום של שנת הלימודים אני מחליטה לפרוש. שלא כמו מול קווי סיום אחרים עליהם אני לא מוותרת, כאן אני פורשת בשיא ומעבירה את המסר שאני מאמינה בו: לא הכל קדוש למען הילדים. שלא תעזו לטעות בי.

אבל עוד מסיבה, ועוד הפקה, ועוד פשטידה, ועוד התנדבות, ועוד מפגש עם הורים שהם בעצם לא באמת החברים שלי לא מתיישבים לי טוב.

צר לי אם (שוב) אני נחשבת למשביתת שמחות אבל בחייאת, התעייפתי.

שרית כהן חכם
לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר עם חברה ומאז זה נשאר. הפך לתחביב, הפך לדרך חיים. הריצה מתנהלת במקביל לחיים. היא חלק מהחיים. מלמדת ומשקפת את החיים עצמם. את הרגעים הקשים, את ההצלחות, המלחמות, וויתורים, פציעות, יעדים, מטרות, חברים, ויותר מכל את המשפחה. בלוג שנכתב בזיעה עם שתי רגליים על הקרקע. תפעילו שעון... מתחילים.