השבוע איתן ואני שיחקנו טאקי, ותוך כדי שהוא קורע אותי הוא פתאום שאל:
"אמא אם יש ילד שגם אבא שלו מת וגם אמא שלו מתה, מי מטפל בו?"
לפני שאני ממשיכה לתאר מה עניתי לו ולמה אני רוצה להתעכב על השאלה שלו ועל המשמעות שלה.
בתוך תהליך האבל אנחנו עושות ניסיונות להמשיך לחיות עם הכאב וללא האדם האהוב, ובנוסף אנחנו גם מנסות להבין איך ממשיכים לחיות בעולם עם הידיעה הכואבת והמפחידה שכל אחד מהאהובים שלנו עלול למות פתאום? שאנחנו בעצמנו עלולות למות?
לכן שאלה כזו גם מפי ילד בן 6 שאיבד את אבא בגיל צעיר היא לגיטימית ואפילו מתבקשת. גם הוא עובר תהליך אבל. לאחר שהבין שמוות הוא תופעה אוניברסלית שקורית לכולם זה רק הגיוני שיעשה 1+1, יעלה על האפשרות שגם אמא עלולה למות ויתהה לעצמו מי יטפל בו במידה וזה יקרה. גם הוא רוצה להבין איך הוא אמור להמשיך לחיות בעולם עם הידיעה שאמא עלולה למות מה שישאיר אותו לבד בעולם מבחינתו. המחשבה הזו יכולה להבהיל אותו אם הוא יישאר איתה לבד ולא יקבל מענה, אבל מצד שני היא גם גורמת לו לעשות פעולה כדי להפחית את הבהלה ולהירגע, כלומר לשאול אותי מי יטפל בו אם אני אמות.
ועכשיו נעבור אליי. כמובן שהמחשבה הזו עברה גם בראש שלי, והרבה יותר מפעם אחת. איתן היום בן 6 ותלוי בי כדי להתקיים בעולם. אני כותבת את המילים האלה ובוכה מבהלה ודאגה לילד האהוב שלי אם חס וחלילה יקרה לי משהו… אתן יודעות. גם אני בדיוק כמוהו הכרתי על בשרי את עובדות החיים הכואבות, למדתי שאין לי שליטה בהכל, ולמרות שאני מתכננת לחיות עוד המון שנים, יש איזשהו סיכוי שזה לא יקרה.
אני מתנחמת בעובדה שרוב האנשים מתים זקנים, שאני צעירה ובריאה ומשתדלת לשמור על עצמי. בנוסף למען הסר ספק סגרתי מבעוד מועד עם סבא וסבתא של איתן שאם חלילה קורה לי משהו – הם יגדלו אותו. וזו הפעולה שהמחשבה המפחידה הזו גרמה לי לעשות כדי להפחית את הבהלה ולהירגע כי אני מבטיחה את העתיד של איתן. העובדות הללו שמנחמות אותי הן בדיוק מה שעניתי לו כדי לנחם ולהרגיע אותו.
אני: בדרך כלל יש סבתא וסבא שיטפלו בילד כזה, או דודה שקרובה אליו במיוחד. אתה שואל בשביל עצמך?
איתן: כן… מי יטפל בי את תמותי? או שלא תוכלי לטפל בי כמו אז כששברת את הרגל ולא יכלת לקחת אותי לגן?
אני: אתה זוכר שכשנשברה לי הרגל סבתא וסבא עזרו לנו? ישנת אצלם כמה ימים, הם לקחו אותך לגן בבוקר. אז אם יקרה לי משהו סבא וסבתא יטפלו בך ויעשו בשבילך את כל מה שאתה צריך. והם גם יודעים את זה כי אמרתי להם. וחוץ מזה אני מזכירה לך שאני צעירה ובריאה, ורוב האנשים מתים בגיל מאוד מבוגר…
איתן: כמו סבא רבא שנפטר בגיל תשעים ושתיים!
אני: נכון מאוד. אנחנו לא לבד בעולם, יש עוד הרבה אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך.
איתן: נכון כמו סבתא וסבא והדודים והדודות שלי.
לסיכום, המחשבות הללו הן לגיטימיות. הן יכולות לשרת אותנו ולגרום לנו לעשות פעולות שירגיעו אותנו, או להפך לגרום לבהלה, חוסר אונים ובדידות אם לא נחלוק אותן עם אחרים או ננסה להדחיק אותן. זה נכון לגבינו וגם לגבי הילדים שלנו. פחדים גדלים ויוצאים מפרופורציה כשמנסים להדחיק ולהעלים אותם, דווקא כשמדברים עליהם הם נוטים להתקטן. אמא שמתקשה להתנהל עם המחשבות הללו בינה לבין עצמה תתקשה לענות ברוגע לילד שלה, ולכן כדאי לה לפנות לעזרה מקצועית על מנת לעבד את הרגשות שמתעוררים בה סביב האובדן.
כמה דגשים לגבי התשובה שלי ואיך אפשר להתאים אותה לכל ילד:
1. לא להיבהל. אמרנו שזו שאלה לגיטמית ומתבקשת שכל ילד יתום וכל אמא אלמנה כנראה חושבים עליה. זה שנדבר על זה לא יגרום לדבר לקרות, וגם הפוך, אם לא נדבר על זה זה לא אומר שזה לא יקרה.
2. לענות את האמת הפשוטה. ככל שמדובר בילד יותר צעיר כך התפיסה שלו היא יותר קונקרטית והוא צריך לשמוע תשובות פשוטות וישירות ככל שניתן. במקרה הזה פשוט להגיד לו מי באמת יטפל בו אם אמא תמות.
3. אם הילד שואל בעקיפין, לדוגמה על ילד אחר, לא לפחד לבדוק האם הוא שואל לגבי עצמו. אולי הוא באמת שואל על ילד אחר ששמע עליו, אבל בכל מקרה זו הזדמנות טובה לפתוח את הנושא.
4. מה שמרגיע אותנו מרגיע גם אותם. גם אותנו המבוגרים המוות מפחיד מאוד, ואותן עובדות שעוזרות לנו להתנהל בעולם למרות הפחד יעזרו גם לילדים.
5. להזכיר וממש למנות את המבוגרים המשמעותיים שאוהבים את הילד, אם זה סבא או דודה או חבר משפחה קרוב.
6. להרגיע ולתת בטחון. להעביר לילד את התחושה של "כבר חשבתי על זה כבר ודאגתי למצוא פתרון למצב כזה, אתה יכול להיות רגוע".
7. להזכיר שוב שרוב האנשים מתים זקנים, ככה שכנראה שגם אני אמא תמות זקנה, כשהוא בעצמו יהיה זקן. לתת דוגמה מאנשים זקנים שמכירים.
