אימוש שלי – להחליש את הטלוויזיה? להביא לך שוקולד מריר? כל דבר היייתי מביאה לך עכשיו אם היית באה אפילו לחמש דקות. אם היו לי רק עוד חמש דקות אתך בואי תשמעי מה רציתי להגיד לך ותגידי לי מה שאת רוצה. רק תגידי.
לפני שלוש שנים בדיוק, ערב יום הזכרון , בשעה 8 בצפירה בדיוק התפוגגת לך, ככה….על המיטה שלך ואני מחזיקה לך את היד השברירית ומנסה לראות לאן את מסתכלת. מנסה ללכוד עוד מבט אחד שלך ומחכה שתפקחי את העיניים. אני מחזיקה לך את כף היד וחופנת את האצבעות להרגיש אותך עוד כמה דקות….את הרי כאן, אולי את נחה כדי לקחת אוויר ולחזור חזרה?
גם עכשיו, שלוש שנים אחרי שהלכת למקום אחר, אני מחפשת אותך בלב, מרגישה אותך ונזכרת כל פעם באיזה משהו טעים ממך. אפילו שאת כבר לא מביטה ישירות אליי (ואולי כן) אני מרגישה אותך כמעט בכל צעד. כל מה שאני חושבת – אני תוהה מה היית אומרת או חושבת. כן, אני יודעת שיש כאלה שיגידו שזה מופרז, שאני צריכה לשחרר….אז הם אומרים אימוש – זה לא אומר שאני צריכה לשמוע. אני לא רוצה ונוח לי ככה לשמור אותך כמי כשאת, במה ואיך שאת בשבילי.
לא ידעתי עד כמה החיים שלנו שזורים וגם את לא. ידענו והרגשנו בחיים, אבל רק אחרי שהלכת הבנתי ונודע לי שאני במקום שלך, כאילו ממשיכה את המסורת המחורבנת הזו שאת היית בה. אני עוד עם רגל אחת שם וחצי בחוץ כי אני יודעת ומרגישה שאת כבר במקום טוב ושקט וכבר לא כואב לך.
אני חושבת שרק אחרי שהלכת הבנתי את "נשבר לי הלב…" – איך לב יכול להשבר? תתפלאי אימוש, הוא יכול וזה קרה ואני מרגישה את זה כל פעם מחדש. כשנשבר משהו אנחנו מנסים לתקן אותו אבל לב שנשבר ממשיך לדמם בצורה אחרת. אי אפשר לשים גבס ולחכות שיחלים. הסדקים שבו כנראה יישארו לעולם ואולי טוב שכך – שהם יישארו השריטות האלה. לפעמים אני מרגישה אותם יותר ולפעמים פחות.
אני חושבת שהיית מכייפת למטה בשכונה. כמעט כל יום אני יורדת לשבת אצל חיים. הוא פתח שם בית -קפה גדול וכמעט כל השכונה שגדלנו בה נמצאת שם או שאת מוצאת את החברות והשכנות שלך(אלה שאהבת ואלה שפחות).
היית חוזרת מהעבודה בצהריים ואחרי שדאגת לשאול איך היה ואיזה מורה העיף אותי מהכיתה באיזה שיעור ולמה. ברוב המקרים לא היית יושבת לי על הווריד – ידעת מתי אפשר לצעוק עלי ברמה של "זה לא בסדר" ומתי צריך לעשות דרמה. את לא היית אשה של דרמה אימוש . את אימוש כזו, לא ממש אשה שמחבקת "כי בפולניה לא היו רגילים לחבק". התבאסתי אבל לימדתי אותך לחבק ולנשק.
כל כך הרבה דברים קרו כאן בשכונה. היית מאמינה שלפעמים בקפהאני פוגשת את הבוסית שלך ואפילו הורים של תלמידים מבית- ספר שתמיד אומרים לי "איזה אמא הייתה לך" וכל פעם שאני שומעת את זה – אני גאה ושמחה ומתגעגעת מאד ורוצה את החיבוק שלך. זה שלמדת להעניק. אני נכנסת לקפה להזמין את הקפה שלי שהם יודעים לעשות בדיוק וחיים אומר לי " איך הייתה לך אמא כזו ואת יצאת ככה בחצי חיוך וחצי געגוע". תאמיני לי שהוא באמת אהב אותך ואת הגביניות שהביא לך במיוחד.
הוא צודק חיים. צחקת עם כל הלב גם אם בפנים לא היה מצחיק, נתת עצות לכל העולם ואחותו – ולא יישמת אותן על עצמך. כשמסתיים לו פסח כמו עכשיו ומתחילים לתלות דגלים ליום הזכרון וליום העצמאות נצבט לי הלב כי את שוב הולכת לי. אני יודעת כמה אהבת את טקס הדלקת המשואות ואני לא בטוחה שהיית אוהבת אותו השנה.
אימוש – יכולתי להגיד לך בחמש דקות עוד כל כך הרבה אבל עכשיו אני חושבת שיותר הייתי מקשיבה והרבה שותקת. אצלי במחשבות ובזכרון אני מרגישה את עור היד שלך ואת הטעם של הנשיקה שלך – אבל אני כבר לא זוכרת את הקול שלך אז את ממש חייבת להגיד לי משהו
אפילו תגידי לי שבא לך קפה – נשבעת לך שאני אכין ונשב בפינה במטבח ואני תדברי ואני אשמע את הקול שלך שוב.
בואי רק לחמש דקות – אבל בואי