אחרי חודשים ארוכים של הכנה נפשית, לקחתי אתמול את האלבום הכבד, ונסעתי איתו לתל אביב.
נפגשתי עם רמי סמו, מנהל ארכיון הבימה, והפקדתי בידיו נכס יקר ערך ויקר ללב: אלבום קטעי העיתונות והתצלומים של אמי , נחמה דוידית ז"ל,
מהימים שהיתה שחקנית על בימות תיאטראות "הבימה" ו"האוהל" (החל מ1947).
כשמלאו לאמא 90, רצינו לשמח אותה ולהעלות ערך על שמה לוויקיפדיה, עם כל האוסף שלה, שהוא פיסת הסטוריה מכובדת.
מי שנענה בשמחה ועזר לנו לעשות זאת בצורה מקצועית ובלב נדיב, היה רמי סמו.
לשמחתי אמא זכתה לראות את הערך בוויקיפדיה לפני שנפטרה וזה גרם לה הרבה נחת.
לאחר מותה (לפני 3.5 שנים) נשאלנו אחותי ואני אם נהיה מוכנות לשקול לתרום את האלבום לארכיון של "הבימה".
והתקבלה החלטה עקרונית, שכן.
אמש, הרגשתי כאילו אני מחזירה אותה "הביתה", אל הבית הטבעי שלה, אל התיאטרון, אל המקום ממנו התחילה את חייה היצירתיים המקצועיים, ושאותו אהבה בכל ליבה.
היה לי קשה להיפרד מהאלבום הזה.
בשבילי זה היה לחוות מחדש את הפרידה ממנה.
בצד השמחה שאני מנציחה אותה באופן הכי מכובד שעושה חסד לא רק לזיכרה אלא גם לתיאטרון ולסטודנטים לתיאטרון שנעזרים בארכיון הזה, הרגשתי שוב את הכאב , להיפרד מאותו חלק בחייה שהיה מקור גאוותה.
ותוך כדי המפגש המרגש, רמי התחיל לשוחח איתי ולספר לי דברים על ההסטוריה של תיאטרון הבימה (האיש הוא לא רק נעים הליכות אלא אינציקלופדיה מהלכת, איש אשכולות ממש) וישבתי מרותקת לסיפורים שלו.
"הבימה" בדיוק סיימה לחגוג 100 שנים להיווסדה! כמה סמלי.
"הבימה " נוסדה ב1909, ע"י נחום צמח, לא בארץ כי אם בביאליסטוק.
ומדוע בחר צמח לקרוא לתיאטרון בשם "הבימה"?
מי שהוא חד אוזן ורגיש לשפה יודע להבחין, למרות הדמיון, בשוני שבין "במה" ל"בימה":
בימה- הלא היא הפודיום שעליו עולה החזן או הרב בבית הכנסת .
במה -הלא היא הבמה של התיאטרון (או כל מבנה מוגבה שעליו מופיעים אמנים, מנגנים וכדומה).
לנחום צמח היה חזון: להנחיל את השפה העברית!
והוא החליט שאין דרך טובה לעשות זאת מאשר להעלות מחזות בשפה העברית (שעדיין לא היתה שפה שגורה ומדוברת).
הוא ראה בתיאטרון סוג של בית כנסת (בית התכנסות) חילוני, שיעזור להעביר את לשון הקודש לשפה המדוברת.
וכך נבחר השם "הבימה", סוג של תרתי משמע. מדהים! איזה חזון!
ה"רף" שלו לקבלת השחקנים לתיאטרון לא היה כשרונם במשחק אלא יכולתם לדבר עברית! והשחקנים הראשונים, (חנה רובינא בתוכם) נבחרו לא מתוך בתי ספר למשחק אלא מבתי ספר לעברית בביאליסטוק (בית הספר לעברית של יצחק אלתרמן, אביו של נתן אלתרמן בורשה, ובית הספר של יחיאל ההלפרין, אביו של יונתן רטוש).
"הבימה" קיבלה רשות להציג בעברית בתקופה שאסור היה למיעוטים לדבר לפעול וליצור בשפת המקור במוסקבה!
המידע הזה ממש ריגש אותי (כמי שממש קנאית לשפה העברית וכמי שמאד אוהבת את שפת המקורות ואת סיפורי המקור) והחלטתי לשתף אתכם וגם הבטחתי לעצמי (ולכם) שאחזור שוב לארכיון, לא רק בשביל לבקר את אמא, (זה הרבה יותר משמעותי לי מביקור בבית הקברות) אלא בשביל לראיין את רמי ולכתוב מאמר ארך ומפורט יותר על תולדות התיאטרון העברי הראשון!
התמונות המצורפות הן בחלקן מהמפגש עצמו ובחלקן מתןך האלבום:
אמא שלי, נחמה דוידית ז"ל, בתפקיד חייה על הבמה: "ג'וני בלינדה", שדרש ממנה נוכחות בלתי רגילה על הבמה בלי שורה אחת של טקסט, והעלה אותה על דרך המלך בתיאטרון, תפקיד של אילמת-חירשת, שנאנסת, ואחרי שהרתה לנבל, הוא מנסה לגנוב ממנה את תינוקה . (סוף טוב-הוא לא מצליח!).