אמא ואני יוצאות לאכול

אמא שלי תמיד אומרת לי: אותי את עוד אף פעם לא לקחת איתך למסעדה. מעניין למה. אני כבר הבנתי מזמן. מיד תבינו גם אתם.

ערב אחד הודעתי לאמא שאני הולכת למסעדה החדשה, ושבחרתי להזמין אותה. "מה, קנית קופון? אולי אחותך גם תבוא איתנו?"
הסברתי לה שלא קניתי קופון ושרק שתינו מוזמנות.
התקשרתי למסעדה. לאדם בצידו השני של הקו אמרתי "תשמע, אני יודעת שהיה לכם לא מזמן ביקור של אישיות חשובה ושאפילו סגרתם את המקום במיוחד עבורו, אבל אני מגיעה עם אמא שלי. כדאי שתתכוננו". אין בעיה, אנחנו אוהבים אתגרים.
הא! הם עוד לא יודעים, חשבתי לעצמי. היום המיוחל הגיע. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני כמעט מוכנה. "אני מגיעה עוד 5 דקות" היא אמרה. כשאמא שלי אומרת שהיא מוכנה עוד 5 דקות זה אומר שבדקות אלו היא צריכה לסיים להתאפר, לבחור תכשיטים, לארוז תיק, למצוא את המשקפיים ולזרוק פח (כי פח, לפי אמא, זורקים כמה פעמים ביום).
במסעדה קיבלו את פנינו בחיוכים ובלחם וחמאה "זה לא סתם לחם. זה לחם-לחם". היא פסקה ומיד הסתכלה על השולחן ואמרה "הצלחת מטונפת" ואני חשבתי לעצמי שמזה כמה שנים אני הולכת למסעדות, כל פעם עם מישהו אחר, ועוד לא קרה שמישהו אמר שהצלחת מלוכלכת עוד לפני שהוריד את המעיל.
הלכתי לשירותים. בכיור המעוצב של המסעדה נחו גרגירי חול ים. אולי בשביל האווירה. אבל לא נרדמתי בשמירה! פתחתי את הברז ודאגתי שכל גרגיר חול יישטף.
כשהיא חזרה מהשירותים, היא אמרה: "וה-וה-וי-ווא!" (סטייל דובלה גליקמן בפרסומת לדפי זהב אי שם בשנות ה 90. היא כנראה היחידה שעדיין זוכרת את זה)
"השירותים נקיים כל כך! במיוחד הכיור". חייכתי לי בשקט.
הזמנתי יין, סודה בשבילה. כשהגיע היין היא אמרה שהיא רוצה שפריץ כי זה מזכיר לה את הבית. "אני אקח קצת יין מהכוס שלך ואשפוך לסודה".
לא, אמרתי לה, את לא. נבקש מהמלצר שיביא לך יין. "אל תבקשי. הוא יביא הרבה וחבל כי אני לא אשתה את כל זה ועדיף שרק אקח קצת ממך". קראתי למלצר, תוך כדי שאני נוזפת בעצמי בלב "למה את מעירה לה כל הזמן ואם זו הייתה מישהי אחרת ולא אמא לא היית אומרת כלום". קצת יין לסודה? שאל המלצר, אין בעיה. הביא בקבוק ומזג לה קצת.
המלצר שאל אם יש עוד משהו שאנחנו רוצות, והיא אמרה לו "אני מכירה היטב מסעדות ו…." אופס! המלצר כמעט הסגיר אותי כשאמר לאמא: "אני יודע. אנחנו התכוננו לבואך". למזלי זה עבר בשלום. "מה את חושבת על הסלטים?" היא שאלה אותי. עניתי שסבבה.
"את בטח תתעצבני שאני אומרת את זה, אבל אצל (…) כל הסלטים הרבה יותר מיוחדים". לא אני ממש לא מתעצבנת.
כשהמלצר סיים את ה"הכל בסדר?" של אמצע הארוחה ועוד לפני שסובב את גבו היא אמרה "את יודעת שאצל (…) המנות הרבה יותר-?" נו באמת אמא, את חייבת להגיד את זה ליד המלצר?  "לך זה מפריע. הוא כבר בכלל לא פה. את כל כך רגישה". הראיתי לה את המלצר שעדיין עמד בגבו אלינו.
אני חייבת להיות יותר סלחנית! אני אומרת לעצמי, זו אמא ואני אוהבת אותה כל כך, מה קורה לי?
ואז הגיע המלצר לפנות לנו והיא שאלה אותו לגבי ארוחות הבוקר ואם אפשר להגיע זוג ולחלוק ארוחת בוקר אחת כי ככה אנחנו* תמיד עושים (*היא והחבר).
בסוף שאלתי אותה איך היה האוכל. "מכל מה שהביאו לנו, הכי טעם לי הלחם והחמאה".
ומה לגבי האוכל, אתם וודאי שואלים. נו, זה באמת משנה?