אמא הו אמא

בחורה עם מחשב נייד

כבר כמעט חצות כאן, אבל אני לא מסוגלת להירדם. אני בדיכאון שהתחיל לפני שעה בערך בעקבות קיצו הקרב של הביקור בן עשרת הימים של אימי.

 הכל מושלם, באמת, בלי עין הרע, אפילו כשגשום, מושלם. הילדים מדהימים, כאילו יוצאים מגדרם להצחיק את סבתם ולפצות אותה על שבעת חודשי הפרידה מהם. סינגפור מאירה לה פנים. הקניות מוצלחות, הבילויים מעולים, האוכל נפלא, סינגפור כסינגפור – לא מאכזבת ומקיימת את שהבטיחה. קארן מכינה את העוף חמוץ – מתוק המעולה שלה וגורמת אפילו לאימי הבשלנית,לצאת מגדרה ולוותר על שמירת חמץ לטובתו.

הערבים קסומים ועוברים להם בנעימים בין בין שיט, לבילויי באחד הפאבים או המסעדות הרבות בעיר, לסקיי בר שבקומה ה- 57 שבלון המרינה ביי, למחזמר ה – lion king עוצר הנשימה. הכל דופק כמו שעון סינגפורי. ואולי זו בדיוק הבעיה.

 השעון…הסינגפורי…שלא מוותר ומתקדם לעבר סוף הביקור הקצר והכ"כ משמעותי הזה שהתחיל ביום חמישי ה- 14/4 עת נחתה טיסת אל-על בשעה 19:40 בשדה התעופה צ'אנגי בסינגפור. ערב בלתי נשכח שנחתם בבוקר בו יהלי הזמין את סבתו לחזות בו מחליק לתפקיד "אבא שבת" בגן.

 אולי זו הבעיה שהכל היה טוב מידי…קצת כמו סינגפור עצמה…אולי זה מה שעושה את זה כ"כ קשה לעזוב…להיפרד…ואולי זו התחושה שהנה שוב הפרידה הזו שלא כ"כ נעשתה בארץ, נחווית שוב ביתר שאת הפעם במגרש הביתי שלי. המגרש שכ"כ רציתי שאמא שלי תראה אותו ואותי בתוכו…משחקת בו כאילו נולדתי בו.

אותה תחושה ילדותית של לרצות להשתקף בעיני ההורה שלך ולראות לו את הגאווה בעיניים ולדעת, שאני גרמתי לה, שזה בגללי הלחלוחית בעין, שהמבט המאוהב בילדים הוא מבט שמיועד גם לי, אמא שלהם, הבת של אמא שלי.

כל הדברים שסיפרתי לאמא שלי עליהם כבר מעל חצי שנה קורמים עור וגידים לנגד עיניה ועיני.

היא הולכת ברחובות עליהם דיברתי, אוכלת את האוכלת שאותו תיארתי, חווה את החוויות שאני חוויתי, קונה במקומות בהם אני קונה, יוצאת למקומות הבילוי האהובים עלי,אוהבת את אותו הריהוט הסיני שאני אוהבת  וישנה בבית שאנחנו "בנינו" לנו פה בסינגפור.

ולך תיתן לה לחזור עכשיו על טיסת אל-על שיוצאת משדה התעופה צ'אנגי ביום שני אחה"צ לישראל. שוב לקפל את המיטה הזוגית הנפתחת בחדר הילדים, שוב לנסות ולהסביר לאן נעלמה סבתא כאילו זה איזה ציור של דוש בעיתון של יום שישי, ובעיקר לנסות להסביר לעצמי איפה אמא שלי כאילו אני אחות של מרקו…

אז זהו, כבר מהיום אני בדיכאון ואין לי כוח לפרידה המתקרבת. כבר מהיום מתהפכים לי הקרביים מהצפוי לי ביום שני אחה"צ וכבר מהיום קשה לי לישון כאילו כלום. בא לי להיכנס לאמא למיטה ולא לצאת משם. לשכב לידה כשברקע נשמעים צלילי השיר:"אמא הו אמא חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד…".

אבל במציאות, אמא שלי כנראה תיאלץ להיפרד ממני לשלושת החודשים הקרובים (עד ה-21/7, תאריך הטיסה שלנו ארצה שאלוהים יודע מה יהיה אחריו ולמה יהיה לי לחכות…?!?) והדבר היחיד שינחם אותי (מלבד קניות כמובן) היא הידיעה שהזמנו בחוכמה רבה מאוד נופש באי קרבי שבתאילנד שמתחיל ב-28/4 מבלי אפילו לדעת מה יהיה מדד הדיכאון שלי.

אז לאחר הביקור שלנו עם אמא בעולם המים הסינגפורי והמפגש החוזר עם דגי הזהב, שלושת המשאלות שלי הן:

אני מקווה ששלושת הימים הקרובים יעברו בכיף כפי שעברו הימים עד כה.

אני מקווה שכוחותי יעמדו לי גם בפרידה הזו.

אני מקווה שתאילנד תעזור לי להתגבר על הכאב שבפרידה

זהו, בדיוק חצות, ולמרות זאת שום כרכרה לא נראית באופק וגם לא דלעת (חוץ מזו שבמקרר שלנו) ואולי גם לא דגי זהב שממלאים משאלות.

נראה שאחרי הכל אצטרך להתמודד עם כאב הפרידה בעצמי בלי שום עזרה מבחוץ, שום מצופים. צלילה חופשית במים העמוקים, נשימה עמוקה וחזרה למעלה ליבשה. הילדים כבר יחכו לי שם ויבקשו לצאת לגן השעשועים או לאכול מצה עם שוקולד (הטרנד החדש שלהם מאז שאמא שלי הגיעה). ואולי, זו ההצלה שלי….

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.