אמא בזן באמצע הסלון בשעת השיא של אחר צהריים טיפוסי

בחורה עם מחשב נייד

מאז שאני אמא יש לי את הזכות לחוות רגעי אושר שמופיעים שלוש פעמים ביום. לפעמים אני חווה אותם בעוצמות שמרחיבות לי את הלב עד התפוצצות ולפעמים פחות:
בוקר, פותחת עיניים כשאחד מהם או שניהם לידי. רכים, חמימים ומתוקים. מצחקקים בחיוך חלבי בוקר טוב.
אחר הצהריים, דקות ראשונות של מפגש מחודש אחרי שעות שהיינו בנפרד. חיבוקים ונישוקים עד אין סוף.
ערב, רגע לפני שהעיניים שלהם נעצמות אחרי שיחה של כמה משפטים שאומרים הכל. אושר של סוף יום, הקלה ושקט.
ברווחים שבין דקות האושר מתקיים מירוץ האתגרים המתחיל בשעה ארבע אפס אפס.
הוא כולל שירות קייטרינג מעולה שבמעולים שעובד תחת לחץ מול לקוחות קשוחים.
בין המנות –
מנת סתלבט שאחרי הגן – פירות, מאפים, כריכים
מתוק שמתחיל בשוקו – כריך עם שוקולד, שוקולד ושוקו. שאל את המלצר(ית).
ארוחת ערב, ביצה לבחירתך עם ירק וגבינות.
אבא מפנק בטוסט.
בין הארוחות מגוון פעילויות, חוגים, חברים, גני שעשועים יו נואו.
ויש ימים שלא. שאנחנו בבית.
אתמול היינו בבית.
משתוללים על הספות, משחקים, תחפושות. הרגשתי את זה מגיע עד שבשיא, החליט אימרי להפוך את הכורסא שלו, להוציא ממנה את המילוי הלבן ולפזר אותו כן, כן על השטיח בסלון.

המהלך הזה שלו דרש ממני לשאוב את כל העיגולים הלבנים הקטנים בעזרת שואב קטן קטנטנן (השואב הגדול בסידורים ותכף יישוב) תוך כדי כעס שגואה בי.

זה הרגיז אותי ממש בהתחלה אך החיוך הממזרי
שעל פניו מנע ממני להגביר כעס. זה לא יעבוד.
אבל למה?? וכמה אפשר לנגב ולטאטא, להרים, לסדר.
נגמר לי האוויר, שוב להתכופף.
תוך כדי שאני שואבת נכנסתי לזן מיוחד
של ריכוז שהוריד לאט לאט את מפלס הרוגז.
שניהם השתוללו ברקע, צחקו ובנו לעצמם עולם
שהשואב הוא מפלצת שצריך להתרחק ממנה.
ואני, אני לא ויתרתי על אף עיגול ובעיקר על הזן הזה
שעטף אותי באותו רגע.

אמא בזן באמצע הסלון בשעת השיא של אחה״צ.

הזן כמעט התפוגג לי כשאימרי החליט במסגרת גילויי הגמילה שלו, שדווקא זורם לו לעשות פיפי במרפסת.
הרגשתי אותו מאיים לעזוב, להגיד לי ״את יודעת מה? התייאשתי, אני הולך לזרוק ת׳צמי על הספה ושמישהו אחר ישאב פה בבית״.
אבל לא ויתרתי לו ולעצמי. החזקתי אותו והתמקדתי בעיניים הזורחות של אימרי.
תכלס צודק, אם בטבע באוויר הפתוח זה סבבה אז למה לא במרפסת? לך תבין הגיון של מבוגרים.

הזן בא והולך, נכנס לאתגר מסיבי בשעת המקלחות וארוחת הערב.

דקה לפני שעיניו נעצמות, רגע האושר השלישי בשיאו ואנחנו מדברים קצת על היום שהיה.
והוא כמו יודע מה עוד יושב לי בראש אומר –
״זה שלג, אמא״ ונרדם.

רונית הריס ממן
בלוגרית, כותבת תוכן וסיפורים. הכתיבה הגיעה אליי לראשונה בגיל 9. פתחתי מחברת דפרון חומה עם שורות והתחלתי לתעד את הקשר המיוחד שהיה לי עם דימה, שכן שגר מולי, עולה חדש מאוקראינה איתו תקשרתי רק בשריקות. היום אני כותבת תוכן לחברות ועסקים, מלווה אנשים בתהליך פיתוח כתב יד ועובדת על ספר ראשון.