ב-9 בבוקר החמוד שלי, בן 10, צילצל בסלולרי שלו מהקייטנה: את בסדר, אמא? אני דואג
אנחנו במקלט, אמא, בגלל האזעקה, אבל אני בסדר
זה היה ביום ה-13 ללחימה נגד הטרור מבית החמס ברצועת עזה
בדיוק חזרתי למכונית, ולסלולארי שהשארתי שם, כשנחפזתי לעצור בבטחה בצד הכביש, בכניסה לרמת השרון, ולמהר אל חלל הכניסה של בניין הדירות הסמוך, שם חיפשתי את המקום הבטוח ביותר שעדיין פנוי, ליד המעלית

מרחוק שמעתי בום מעומעם – כמה בומים, בעצם – הצליל המוכר של יירוט הטילים על-ידי 'כיפת ברזל'
אבל הרי לא כל הטילים שנורים לכיוון יישראל מיורטים בהצלחה. מאות מגיעים לקרקע

* * *

אני לא אדם פוליטי
לרוב אני מנסה להימנע מלעסוק בנושאים שבחדשות, כי התשובות הן, עבורי, מורכבות
מדי מורכבות
יש לי רגשות מנוגדים ומחשבות סותרות, שרוב הזמן אני מתקשה לנסח במלים
יותר מהכל – אני עצובה

הבן שלי – היחיד – מפוחד
מאז שהתחילה הלחימה – מאז האזעקה הראשונה – הוא מתעקש לישון אתי
אביו מפנה את מקומו באבירות, והולך (לנסות) לישון בסלון

מאז הפעם הקודמת שרקטות איימו על תל אביב, וחווינו אזעקה בתל אביב, בנובמבר 2012, היורש מפחד מאזעקות
לילות רבים במהלך הזמן שחלף מאז, הוא מתעורר רועד ומפוחד

בימים אלה, הוא נוסע לקייטנה כל יום, בהסעה
אם יש אזעקה, צריך לרדת מהרכב, ולגשת למבנה הקרוב, אם אפשר – למרחב מוגן
ואם אין מבנה קרוב, להתרחק מהרכב, לשכב על הבטן הקרקע ולכסות את הראש בעזרת הזרועות

זה בדיוק מה שעשה ההרוג הראשון של המבצע, אזרח: יצא ממכוניתו, לעברה נורה טיל ישיר, ונהרג
חברו שלא יצא מהרכב נפצע בלבד

אז מה אני צריכה להרגיש, כאמא, כשאני יודעת שדבר כזה בדיוק יכול לקרות לבן שלי בדרך לקייטנה?
לא, אומרים לי, זה לא אותו הדבר. אלה לא אותם טילים
אבל בכל זאת: טילים קטלניים יכולים היום להגיע לכל נקודה בארץ הפצפונת שלנו
מה אני אמורה לעשות?

אני דואגת

* * *

אני לא יכולה לדמיין איך מרגישות האמהות בשדרות וביישובי עוטף עזה
אלה שבתיהן מטווחים באורח קבע, נתונים לגחמתם של החמס ואירגונים דומים כבר 14 (!!!) שנים
אני לא יכולה אפילו להתחיל להבין איך מרגישים ילדיהן. אם הם ישנים. כמה הם בוכים
אני לא יודעת איך זה מרגיש כשיש לך רק 15 שניות להגיע למרחב מוגן

מירית וולך כתבה על זה, רגע לפני שלקחה את ילדיה צפונה, אל מוץ לטווח 15 השניות

* * *

יש לי חברות שילדיהן חיילים

ר היא אחת החברות הקרובות שלי
היא עולה ותיקה מארץ אירופית נוחה
באה בעקבות האהבה. הקימה כאן בית. כאן היא מגדלת את שלושת בניה
הבכור שבהם נכנס היום לראשונה לעזה

כבר כמה ימים אני חושבת עליה ועל בנה. הערב סופסוף התקשרתי
ידעת מתי להתקשר, היא אומרת, הערב הוא נכנס

בכיתי לי בשקט, שהיא לא תשמע
בברית שלו, ישבתי לידה. היא בכתה ואני בכיתי איתה

בחדשות, שהבנזוג מקפיד להקשיב להן, אני שומעת את ההספדים
ארוחת הערב לא יורדת בגרון
הוא מביט בי בשקט, כאילו לוודא שהבין נכון את הקולות
מסכנים, הוא אומר. מסכנים ההורים שלהם. הילדים. מסכנות הנשים. החברות

* * *

היום אנחנו סוגרים שלושה שבועות ללחימה. כבר קרוב ל-50 הרוגים. גם אזרחים
50 משפחות שנהרסו, נשים התאלמנו, אמהות שכלו בנים, ילדים התייתמו
(וזה בלי לקחת בחשבון את החיים שנהרסו, ואת המשפחות שקורסות לנוכח פציעות יקיריהן
ולפני שנודע היקף הפוסט-טראומה בקרב הלוחמים)

אני בעד שלום. שלום. שלום עושים עם אוייבים, אני משננת

אבל אני לא יודעת מה הנכון
אני לא יודעת אם לא נכון לחסל באופן בלתי הפיך את כל קני המחבלים והמנהרות שלא ייאמנו, שהם חפרו על מנת לחסל את כולנו

אני לא יודעת איך מתגברים על אוייב שמשתמש באזרחים כמגינים חיים, כשהוא מתנהל מתוך שכונות מגורים, בתי ספר ובתי חולים

כאמא, כל מה שני רוצה עבור ילדי הוא חיים שקטים ובטוחים
עבורו ועבור ילדיהן של כל האמהות, בשני הצדדים

אני מבקשת יותר מדי?