זו עומדת להתחיל להתחיל להיות השנה השלישית בלעדייך. אפשר לספור שנים ואפשר לספור חודשים ואפשר גם ימים. אפשר גם לנסות לשנן את המנטרות שדקלמו ומדקלמים לי : את חזקה (תראי איזה גיהנום עברת…), הזמן עושה את שלו, ממשיכים הלאה ולוקחים את הזכרונות, אמא מסתכלת עלייך מלמעלה, לפחות לא כואב לה, היא גאה בך עכשיו…..חלק מהם אני אוהבת כי אני יודעת שהם מתכוונים למה שהם אומרים. במקביל, אני מכירה את אותם אלה שהמשפטים האלה טובים להם, טובים למצפון שלהם ונותנים להם מנוחה. לי זה לא עושה את זה – אמא אני מתגעגעת אליך ואת חסרה לי כל-כך כמעט כמו שחסרות לי מילים.
מישהי ששתינו מכירות ראתה אותי היום אחרי תקופה יחסית ארוכה ושאלה איך זה בלי אמא ? מה יכולתי לומר לה? קשה…מתגעגע….- זה בנאלי, מילים בנאליות ואת הרי לא בנאדם בנאלי אימוש. אז איך זה בלעדייך?
אומרים שצריך להמשיך הלאה. אני המשכתי ….כי אומרים. זו דרכו של עולם ואני מרגישה שאני הולכת בדרך אחרת….החיים לימדו אותי אחרת. למדתי שלא שווה ל"סגור חשבונות" ולכעוס על מי שלא היה בשבילי ולא נמצא שם בשבילי – למדתי לנשום עמוק ולזכור להשתמש במילת הקסם פרופורציות , למדתי לקחת אוויר עמוק ולשאול את עצמי – אם שווה להתעצבן בגלל רוע וטיפשות של מישהו אחר. נכון, עשיתי את זה בגלל סיבות אחרות, אבל אני יודעת שאת היית אומרת לי אותו דבר. לעשות אותם שיעורים בדיוק.
למדתי להיות אתך ולצדך ולגעת בך דרך המילים – אין לי היום דרך אחרת.
בימים האלה, לפני החג. רוב האנשים שמחים ועסוקים בענייני מתנות ולאן נוסעים הפעם – ואת לא כאן. אני מדברת אתך עכשיו ומרגישה את הדמעות המלוחות ושואלת את עצמי כמה הייתי נותנת בשביל עוד כמה דקות אתך. מה הייתי אומרת לך? שאני אוהבת אותך? שאני אעשה את מה שרצית והאמנת בו עד כמה שאני יכולה? מה הייתי אומרת לך?
נקרע לי הלב, נקרעת לי הנשמה….כבר כמה ימים אני מסתובבת ומכווצת לי את חדרי הלב ואני מרגישה את תחושת רק חיבוק אחד , רק עוד חיבוק אחד ואני אלך משם הפעם. אני הולכת להכין את הקפה . בדיוק כמו שאהבת. הולכת ועוד חמש דקות אחזור. את – חכי לי…
הנשמה שלי הולכת לאיבוד, כואב לי ותחושת האובדן כאילו מתעתעת בי. את הולכת ובאה…את מושיטה לי יד ו…כמעט. נוגעת – לא נוגעת. מחבקת – אבל לא מספיק ו…אני לוחשת " בואי אמא, בואי אמא ..
לא יודעת למה ואולי דווקא כן ואני כבר לא זוכרת איך את נשמעת, אבל אני מקשיבה למילים שאמרת לי, למילים שחיבקת אותי, שלימדת אותי, למילים שאומרים בשתיקה. אני מקשיבה למילים האלה ומרגישה כמה את שומרת עליי וזה לא מספיק…את אומרת והקול פתאום משתתק. את נוגעת ונעלמת, כמו נמוגה לתוך הערפל. כמה חכמה את אימוש, כמה לימדת אותי, כמה ידעת והרגשת והיית מספיק רגישה כדי לומר גם בלחישה – ידעת שמי שצריך לשמוע – ישמע.
המריבה היחידה המשמעותית שלי עם אלוהים: מה הוא המציא את החוק המפגר הזה שלוקחים לנו את מה שאנחנו הכי אוהבים בעולם. מי המציא את החוק האידיוטי הזה שאת לא לידי, שאת לא מחבקת אותי ? מי המציא את הדבר הזה? – איפה ההגיון הזה לקחת את מה שעושה הכי טוב והכי עושה אותי שמחה? יש איזה חוק שהמציאו בכנסת ?? אז מה אלוהים ? אני לא מצאתי לזה פתרונים….אולי פעם תהייה לך תשובה טובה באמת, לא שאני מאמינה.
צילום: shutterstock