אמא'לה ניתוח!

שלום חברים,

בגיל 62 התחלתי להתכונן (פיזית, אבל בעיקר נפשית), לניתוח הראשון בחיי.

 

images

 

ועוד איזה ניתוח! פתיחת בטן לאורכה, מהמפשעה עד מעל לטבור, כריתת כל האינסטלציה – רחם, שחלות, חצוצרות, וכריתת עוד כמה נגעים, שהשחלות         שלחו לחלל הבטן.

האם הייתי במתח? ברור! לחץ הדם שלי עלה פלאים יום לפני האשפוז ונשאר גבוה עד שהשתחררתי מבית-חולים. האם פחדתי מהניתוח? כן! לא ידעתי           לקראת מה אני הולכת. האם יצליחו לכרות את כל הנגעים? האם יש גושים צמודים למעיים (זה סיבוך לא רצוי ובצילום הסי.טי. לא רואים), האם בכלל           אשרוד את הניתוח? פחדתי ועוד איך!

ואז הזכרתי לעצמי, שלא שוקעים בגלל דברים שהם "אין ברירה". לכל הפחדים עניתי בלב: "חכו, אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק" והתחלתי להתכונן       לניתוח כמו ליציאה לחופשה.

דבר ראשון, הבטחתי לעצמי, שאף אחד לא יתפוס אותי לבושה בכותונת מכוערת של בית חולים. אורלי הגיעה בדיוק לארץ, בעיתוי מושלם. גררתי אותה למסע קניות של "אופנת אשפוז": בגדים תחתונים וחליפות טרינינג קיציות וקלילות.

יש לי טיפ קטן, לאלה שעומדות לפני ניתוח בטן: תחתונים רגילים לוחצים על התפרים ומגרים את העור. אני ממליצה על תחתוני היריון של דלתה – nearly nude maternity. רכים, נעימים ומלטפים.

יומיים לפני שהתאשפזתי, עשיתי לעצמי יום פינוק: טיפול פנים, צביעת שיער, מניקור, פדיקור – סתם בשביל להעלות את מצב הרוח.

שלחתי לכל חבריי הודעה, המבקשת מהם להימנע מביקורים בבית-חולים, לפחות בחמישה הימים הראשונים שאחרי הניתוח, כדי שיהי לי זמן להחלים ולהתאושש בשקט.

והכי חשוב, למרות המתח והחששות, החלטתי לגשת להרפתקה הזו בצורה הכי נינוחה ואופטימית שאפשר ופשוט התמסרתי, לתהליך, לצוות המחלקה, למגבלות, להכל. אומרים שהכל בראש. לא הכל, אבל חלק נכבד…

אגב, יום האשפוז הראשון – יום ההכנות לניתוח – הוא לגמרי רגוע. הלעיטו אותי באנטיביוטיקה, הזריקו לי מדלל דם, והדבר שהכי הרתיע אותי – חוקן – התברר כתהליך קצר (כמה שניות!) ולא טראומתי. מה שהכי העציב אותי באותו יום, הוא שמותר לאכול רק אוכל בית-חולים, שהגישו לי במחלקה, שזה פחות או יותר כלום, לא טעים… הצום לקראת הניתוח התחיל הרבה שעות לפני שהיה צורך…

hospital2

בדיעבד, אני יכולה להגיד שהשד הרבה פחות נורא ממה שחששתי. הצוות היה נפלא, המנתח – דר' עמית – מקסים וסבלני והניתוח, תודה לאל, עבר בשלום.

כשהתעוררתי, סימנתי לעצמי, בהקלה גדולה, "וי" ענק.

חייבת להגיד עוד משהו על דר' אמנון עמית: לא נתקלתי ברופאים כמוהו, שצלצלו אלי, כמטופלת, לפני ראש השנה, לחזק, להגיד לי שיש מאחורי צוות, שיעשה בשבילי הכל ולאחל שנה טובה. להיות רופא טוב – אפשר ללמוד. להיות בן-אדם טוב – זה משהו שנולדים איתו.

איך מחלימים? נתראה בפוסט הבא…

שלכם, רלי.

Surgery, Oh My!!!

 Hello my friends,

At age 62 I began preparations (mostly amotionally) for the first surgery of my life.

And a heck of a surgery at that! Opening the entire length of the abdomen, from the groin up to above the belly button, a full mastectomy (uterus, ovaries and tubes), and removal of a few tumors extending from the ovaries to the abdominal cavity.

Was I stressed? Of course! My blood presure was fantastically high and remained elevated until I was discharged from the hospital.

Was I scared of the surgery? Yes! I didn't know what to expect. Will they be able to remove all the tumors? Are there any tumors around the intestines (that is a non-desirable complication, and it is not detectable in a CT scan)? Will I even survive the operation? I was scared, alright!

And then I reminded myself, not to allow matters, in which I have no choice, to bring me down. I responded to all my fears with: "You wait… you haveno idea whom you are dealing with", a.d I started preparing as if I was going on vacation

First, I promised myself, that no one will cathch me wearing the ugly hospital gown. With perfect timing, Orly had just arrived in Israel. I dragged her on a shopping spree, buying  "hospital fashion" – light and summery sweat suites.

I have a little tip for all the women. who are about to have abdominal surgery: Ordinary underwear put pressure on the stiches and irritate the skin. I recommend maternity underwear, from Delta – nearly nude maternity. They are soft, comfortable and caressing.

Two days before I went into the hospital, I treated myself to a spa day: facial, hair coloring, mani-pedi, just for the fun of it.

I sent all my friends a message, asking them to avoid visiting me in the hospital at least for the five days post-surgert, so that I can have time to recuperate quietly.

And most important, despite the stress and fear, I decided to approach this adventure in the most relaxed and optimistic way possible. I yielded – to the process, to the staff at the ward, to the limitations, to the whole thing. They say everything is in your head. well, not everything, but a considerable portion of it.

Incidentally, the first day at the hospital, the pre-op prep – is thoroughly calm. They fed me lots of antibiotics, injected me with blood thinner, and what I was most intimidated by – the enema – turned out to be a short (a couple of seconds!) and non-traumatic procedure. What saddened me the most that day, was that I was allowed to eat only whatever they serve in the ward, which is next to a very unsavory nothing. My pre-op fast started much earlier then strictly necessary…

In retrospect, I can say that it was not at all as terrible as  I feared. The staff was terrific, the suergeon, Dr. Amit, was wonderful and patient, and the surgery itself, thank god, went on without a hitch.

When I woke up, greatly relieved, I gave myself tremendous check mark.

A few words about Dr. Amnon Amit: I don't know many surgeons who, on the eve of the holiday, would call to offer support, state thant there is a whole team behind me, that would do anything for me, and wish me a happy new year. One can learn to be an excellent doctor. One has to be born an excellent person.

How does one recover?

See you at the next post.

Yours, Relly. ❤

רומן עם הסרטן
הי לכולם. מזה מס' חודשים אני מנהלת רומן עם סרטן שחלות. חברה שעקבה אחרי מאז האבחון המליצה לי לשתף ואחרי היריון קצר נולד הרעיון של פתיחת בלוג. לא להיבהל! שם המשחק הוא: אופטימיות!