אמאלה, איזה קור

נורם הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. הוא לבוש בכובע מצחיה וז'קט. אני חנוטה בארבע שכבות. "מה שלומך הבוקר?", שאל באדיבות. "אני קופאת", עניתי בשיניים נוקשות. נורם חייך. אני לא. לא יכולתי. הפרצוף שלי התאבן…

חורף קנדי

 

נורם הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.  הוא לבוש בכובע מצחיה וז'קט. אני חנוטה בארבע שכבות. "מה שלומך הבוקר?", שאל באדיבות. "אני קופאת", עניתי בשיניים נוקשות. נורם חייך. אני לא. לא יכולתי. הפרצוף שלי התאבן.

נורם ופיי הם השכנים שלנו. נורם  בן 80, שובב עם 7 ילדים , ופיי, צעירה ממנו ב 20 שנה, מצחיקה, חמה, חכמה. יש להם בריכה פרטית מדהימה עם חצר ענקית. ופעם פעם פעם כשעוד היה קיץ וחם ואפשר היה ללבוש בגד ים, אפילו הוזמנו אליהם למסיבת בריכה תוססת. מחשבותיי נדדו לאותו יום בבריכה. איך אפשר בכלל לחשוב על בריכה ביום שכזה? בגוגל היה כתוב ש 12- מעלות.

למבצע הזבל יצאתי לבושה בחליפה תרמית, מעליה עוד שכבה חמה של מכנסיים וחולצה עבים במיוחד. נעלתי את מגפי השלג, לבשתי את מעיל הסקי המקצועי. כובע צמר, מחממי אוזניים. וטעות של טירונית. שכחתי את הכפפות. לא עושים דבר כזה. לא בקנדה! המרחק מפתח הכניסה לפח הוא כ-7 צעדים, ובכל זאת… נורם הנחמד דיבר ודיבר, אולי הוא אפילו סיפר בדיחה, אבל לא שמעתי כלום. רק תקתוקים הולכים וגוברים, ומאחר ואין לי שעון ואנחנו בקנדה אז זה בטח לא חפץ חשוד מה זה? אה כן! השיניים שלי. אוי אלוהים. לא הרגשתי את האצבעות.  "אני חייבת להכנס פנימה"  לחשתי. הוא בטח לא הבין למה אני לוחשת אבל הפנים שלי לא זזו מרוב קור. טיפול אנטיאייג'ינג ממעלה ראשונה. "אני לא בנויה לדבר הזה שאתם קוראים לו חורף". בקושי הצלחתי לזוז עם כל השכבות, שהתבררו כלא יעילות. נורם צחק.  ואז כשהסתובבתי חזרה הביתה החלקתי בכזו מקצועיות.

הם קוראים לזה פה black ice – קרח שחור. אף אחד לא סיפר לי על הפריקינג קרח שחור, כמו שאף אחד לא הזהיר אותי שכשיורד שלג זה יופי בחוץ אבל צריך לפנות עם כף את כל הכניסה והחנייה ולפזר גושי מלח ענקיים. אם נשארת אפילו טיפה, ונשמנו לרווחה כי הטמפרטורות עלו לאפס (כן.כן..) ,טיפת השלג שנשארה נמסה. בלילה, שוב הטמפרטורות יצנחו ואותה טיפה שנמסה, תקפא ותהפוך עכשיו לקרח. ואם היא על החנייה או על הכביש השחור היא תהפוך לקרח שחור, וקרח שחור הוא כל כך אכזרי שלא רואים אותו. אבל בהחלט מרגישים אותו. נחתתי במין שפגט צדדי, ואני לא עושה שפגטים מכיתה ד' בערך, ושרטתי את כפות הידיים החשופות והכואבות. ואם עד עכשיו הן היו רק אדומות מקור ומשותקות, עכשיו הן הכחילו. בחיי. הכחילו!

 נשארתי שוכבת בתנוחת הבלרינה למשך כמה שניות. אומרים שרגע לפני הסוף כל חייך עוברים לפניך, מה שעבר במוחי הוא תמונות, וכתבות בלתי פוסקות שקראתי באינטרנט על גל החום שתקף את ישראל באמצע החורף. אנשים בחוף הים, חברים בדרום האדום. כולם לובשים קצר ומחייכים. מסונוורים מאור השמש.

"או! את בסדר?" נורם שאל את השאלה המתבקשת. חייכתי אליו חזרה והתרוממתי לאיטי. כמעט ולא שלטתי בדמעה הקטנה שבצבצה לי מתחת לעין. "אני לא אוהבת את החורף שלכם". אמרתי לבסוף כשהתעשתתי. "כשאין שלג הכל פה חום ועגמומי". "ומה שלומך היום נורם?" לפתע נזכרתי שעברתי על כל כללי הנימוס ושכחתי לשאול. "מצוין. יום אחד קרוב יותר לאביב, זה מה שאני תמיד אומר!". ענה. בלי להתבלבל.

אימצתי.

מגפי שלג
מגפי שלג