ראיתי מיד שפניה לא כתמול-שלשום.
היא ניסתה להסוות זאת ולגשת ישר לעניין שלשמו נפגשנו.
אמרתי לה, אני רואה שאת נסערת, בואי, עזבי את העניין, ספרי לי, שתפי אותי, מה עובר עלייך?
התפתחה שיחה שבמהלכה היא נפתחה ושיתפה אותי, ואני הקשבתי והכלתי, וגם מעט שיקפתי, והיא נרגעה והודתה לי על ההקשבה שלי. ולמרות שלא קידמנו את מטרתנו המקורית יצאתי מהפגישה עם הרגשה מאד טובה.
ואני שואלת את עצמי: מדוע כשזוכים לחתחלק עם המצוקות האמתיות של אדם אחר קורה לנו משהו טוב?
איך עדות לסבל של אדם אחר יכולה לגרום למאזין להרגיש טוב?
אולי עצם העובדה שמישהו מאמין בי, בוטח בי, אומר שיש ביכולתי לעזור, שיש לי מה לתת, וזה מעניק תחושת כוח?
אולי עצם התקשורת המשמעותית עם אדם אחר מקהה את עצמת הבדידות הקיומית שכולנו חווים במידה זו או אחרת, מסיטה את תשומת הלב מהבעיות והמצוקות שלי למצוקות של האחר ,עוזרת לי להרגיש בעמדת העוזר ולא הנעזר מעניקה לי תחושת קומפטנטיות?
ולפעמים דרך המצוקות של הזולת אני יכולה להכיר במצוקות שלי..
אולי כי הנחמה הגדולה ביותר היא לתת.
אז אם כל כך עוזר לשתף במצוקות שלנו וכולנו יודעים זאת, מדוע כל כך רבים נמנעים מחשיפה ואינם מתחלקים מיד?
אם תיתן לי חלקי/ לאה גולדברג
אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.
כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע –
אַל תִּירָא.
[youtube nXC0BeGoV9o nXC0BeGoV9o]