שינאה זה דבר נורא.
שינאה לא יכולה להוביל אלא לשינאה.
גם אם ישנן כל הסיבות וכל ההצדקות, גם אז השינאה קשה לשונא לא פחות מאשר לשנוא.
מצד שני , לא פלא שבמצב של אי הסכמות, אי הבנות, מצב בו כל צד, בצדק או שלא בצדק, מבקש לחשוב על עצמו ועל טובתו שלו, אין כל אפשרות להידברות. אולי יכולה להיות הידברות למראית עין , אבל לא ממש, לא באמת. מפני שבהידברות צריך גם להשמיע.
אבל, וזה לא פחות חשוב, צריך להקשיב. ההקשבה צריכה להיות כזו שעושה מקום. לא הקשבה של התנצחות. לא הקשבה הודפת. פשוט הקשבה. ולמען האמת זה כל כך לא פשוט להקשיב ממקום נקי כשנמצאים במקום כל כך טעון.
הבשורה הטובה היא שניתן ללמוד לעשות זאת. הבשורה הפחות טובה היא שזה דורש רצון, החלטה וצריך להתאמן כדי להגיע לתוצאות טובות. ממש כמו שילד שלומד ללכת קם ונופל , קם ונופל וכך מאות פעמים עד שלומד שיווי משקל מהו, עד שמצליח בלי לטעות ויודע ללכת חזק, יציב ובטוח. דבר אחד בטוח – הנפילות הן חלק בלתי נפרד מהלימוד וחלק מאוד חשוב.
במקרה שלנו, במדינה שלנו, במצב הפנים-מדיני שלנו, אנחנו לא ממש יודעים להקשיב. אנחנו אפילו לא תמיד יודעים להקשיב כשאנחנו מסכימים, קל וחומר כשאין הסכמות ובוודאי כשאל אי ההסכמות מתלווה מטען רגשי שלילי.
מידי פעם מישהו מאיזה צד קם עם איזו הצעה בלי חזון של ממש.
לא שקל בסיטואציה כזו, במצב זה, להציע הצעה של ממש. אם אין בסיס להסכמות, אם אין עקרונות מוסכמים, כיצד בכלל ניתן לבסס איזו הצעה. וכך, כל צד בתורו תורם איזה מהלך. לא מהלך מקרב חלילה.
אין פלא.
חשוב להבין שאין כאן בחירה של ממש. כלומר, כן, בוחרים. כל צד בוחר את פעולת התגמול שלו על או כנגד הפעולה של הצד השני. אבל זה דומה לפעולה של גירוי-תגובה וזו לא תוצאה של בחירה אמיתית ממקום מושכל.
אילו לסבתא היו גלגלים ואילו היו מנהיגים שמבינים או ששווה להם לקחת אחריות ולהבין, היה חזון. ממנו היו נגזרים יעדים ומהם מטרות לפעולה.
ואם היה חזון, אז אולי היתה גם האפשרות שאביא כאן באה בחשבון.
למשל, היה ברור ומובן בפשטות טבעית לגמרי שבמצב העניינים הנתון, פשוט אין אמון בין הצדדים ובנקודה זו צריך לטפל.
איך פותרים בעיית אמון שכזו ? – כדי לבנות אמון צריך זמן. סביר להניח שאילו היינו רואים, כל אחד מהצד שלו, שבמשך חמישים עד מאה שנים, היחסים בסדר, שאין הרג, אין הסתה להרג וכד', אז לא היה רלוונטי יותר לדבר על בעיית חוסר אמון.
אז איך ניתן להתגבר על בעיית הזמן? צריך לאפשר משך זמן כזה שיאפשר בנייה של אמון. זמן שיאפשר בנייה של תשתיות ועשייה משותפת בצד עשייה נפרדת שאינה פוגעת בצד האחר. בנייה על פני רצף זמן שתאפשר התרגלות לנוכחות של האחר ללא פחד ועויינות. התרגלות בלשבים שתאפשר שיגרת חיים. הנחת אבני דרך ליחסי שיתוף, גם אם על בסיס אינטרסים. משך זמן שבו יראו שני הצדדים שנבנה אמון ומתקיים לאורך זמן. נשמע אולי קלישאתי. אבל ממש לא כך הוא.
הפיתרון מצריך התייחסות אלינו, אל כולנו בעת הזו, כאל דור המדבר – כלומר, להבין שאנו זקוקים לשנים כדי לבנות את האמון הדרוש, שני הצדדים. ההתייחסות צריכה להיות כזו לפיה בכלל עדיף להמתין עד שיחלוף "דור המדבר".
ישבו נא שני הצדדים ויגבשו עקרונות. לא לזמן זה, כי אם לעוד 50 – 100 שנים.
יחליטו שעל פי העקרונות, אלה שיעלו על הכתב, רוצים לחיות.
יקבלו החלטה אמיצה לפיה יש לחנך את העם, כל אחד והעם שלו, להתחיל לשאוף שאיפות אלה , מבלי לחוש פראייר או דומה.
קובעים אבני דרך לכל מהלך התקופה. מגדירים מהן האפשרויות או התנאים שצריכים להתקיים כדי לשנות משהו בתנאים. מסכימים מה נחשב להפרה יסודית של ההסכם, הפרה שבגינה מתחילים את הספירה מחדש.
יהיו מעשים שיוסיפו שנים להסכם מפני שיתחילו לספור מחדש, מהתחלה ויהיו הפרות שיגרמו לכך שכמה שנים תתווספנה.
כך למשל, אלימות , כולל אלימות מילולית של שינאה וקריאה למעשי הרג, תגרום להתחלת הספירה מחדש.
כל זאת, עד שילמדו, שנלמד כולנו, עד שילדינו וילדי שכנינו ילמדו שכדאי לחנך לקראת ההסכם שנקבע, הסכם בו אנו קובעים מה שמתאים לנו ומה שלא …שאנחנו המנהלים של חיינו.
עם זאת, ברור שלא משנה מה יהיה הפיתרון, שני הצדדים צריכים לרצות שיהיה כזה… והרי סבתא שלי לא רכבת…
