מחנה חנוכה של Basketball Coaching הסתיים היום בהצלחה מסחררת.
איך אני מודדת את ההצלחה? כשהילד מזנק מהמיטה בחופש בשעה לא הגיונית
וחוזר הביתה כולו טעון באנרגיות ותובנות חדשות לגבי כדורסל בפרט והחיים בכלל.
זה המדד. לא שום סוג של "קיטנה" חביבה בפורמט של בייבי סיטר. את הפורמט
הזה מיצינו בכתה ג'.
הבוקר, כמו בכל בוקר בשבוע האחרון,
אנחנו באוטו נוסעים לתל אביב ואני אומרת לו: "וואלה, איזה כיף לך, אתה יודע?"
הוא מהנהן. "חבל שזה לא ככה כל בוקר", הוא אומר.
"תאר לך שיכולת לקום כל בוקר וללמוד במסגרת כזאת, שמורכבת בעיקר ממה שאתה הכי אוהב,
לצד לימודים רגילים כמו מתמטיקה, אנגלית, שפה ואמנות (שזה החלום הפרטי שלי וככה צריכה להיראות
מערכת חינוכית בימינו לדעתי)..
"זה חלום" מתן עונה.
מודה שבליבי עבר קווץ' קטן , בעיקר כי אני באמת חושבת שהמסגרת הזאת
של בית הספר כפי שהוא היום לא מתאימה לכולם. לא מתאימה ולא רלוונטית.
לבת הפרטית שלי היא מתאימה מאד, אגב, ככה שיש לי מול מה להשוות.
וכן משווים. ועוד איך משווים.
אבל היות ואין לי משהו אחר להציע למתן בשלב זה של חייו, שנינו, גם אני וגם מתן,
בולעים את הצפרדע ומתיישרים לפי מה שיש. עם גיוון מענין אחד, שבגללו קראתי לפוסט
הזה כפי שקראתי… המסגרת שקיימת היום היא המסגרת שאליה מתן הולך
ובה היכולת שלו לממש את עצמו ולעסוק במה שמעיף אותו הכי גבוה היא מוגבלת.
אני בעד פריצת גבולות, אבל לא במחיר של עבירה על החוק. אז הולכים לבית הספר ועושים שם
את המקסימום. זה נתון שלא משנים עכשיו.
מה שכן, כאן המקום לשאול: בהינתן המסגרת הקיימת, איך מתמודדים עם הרצון למימוש וקידום אישי?
וכאן נכנס ה"חלון"- כי גם אם שנת הלימודים רצופה בלימודים קונבנצינאליים בבית הספר,
יש הרבה זמן פנוי, אז איך אתה בוחר להעביר אותו? את החופשות, את שעות אחה"צ ובשבתות?
כאן יש לכל אחד, גם לילדים ביסודי – את זכות בחירה.
והבחירה של מתן למצות את המקסימום מהזמן הפנוי שיש לו, במקום לישון עד 13:00 כל יום בחופש,
לקום בשבע בבוקר,
להתארגן ולנסוע למחנה האימונים,
להירשם בבוקר , ללמוד (גם) בכיתה ולרשום בקלסר,
ואח"כ להמשיך לעוד מחנה של הליגה כדי להתאמן גם עם הקבוצה בבית,
לסדר תיק כל ערב,
לכבס את הגופיה של BC
ולהיכנס למיטה ב21:00
וכל זה כשהוא בכלל בח-ו-פ-ש!!
הבחירה הזאת זה מה שהופך את הבנאדם לגרסה יותר טובה של עצמו,
שזה המשפט המנצח שלירן בר אל, מנכ"ל BC, משנן לילדים ללא הפסקה.
באחד הבקרים אמרתי למתן- תשמע, כל הכבוד לך… בעצם לנו, על המאמץ היומיומי הזה.
אני חושבת שלכל ההורים והילדים ששותפים ומצטרפים למסגרת של BC מגיע הכבוד הזה,
זה לא טריוויאלי בשביל אף אחד מאיתנו, ילידם והורים כאחד,
ואני ממש שמחה לראות עוד הורים שמבינים שההשתתפות במסגרת המיוחדת הזאת
היא שיעור שאין בשום מקום אחר בגיל הזה, זו מסגרת שהיא אחד לאחד העולם האמיתי,
מסגרת שמדמה מההתחלה ועד הסוף התנהלות יומיומית, התארגנות וסדר הכרחיים
להתקדמות לעבר מטרה, מסגרת שעוטפת את הילד, מעצימה אותו ומאפשרת לו
להתקדם עוד צעד בדרך ליצירה של הגרסה הכי טובה של עצמו,
מסגרת שקושרת גם אותנו ההורים, להסעות, להתארגנות, ומאפשרת לנו להיות חלק מהבחירה של הילד
ושלנו ל"חופש" הזה:-)
רוצה להודות ללירן, ליפעת, למרכוס, לדי ג'יי ולכל צוות המאמנים המדהים של Basketball Coaching
אין עליכם, פשוט אין!
ונשאלת רק שאלה אחת- מתי כבר חופש פסח?!:-)
לימור
