אם הייתי מדוזה, אני נשבעת שלא הייתי עוקצת ילדים. אולי חוץ מהילד הג'ינג'י הזה שהתעלל באחותו על החוף ואחר- כך נכנס למים וחרבן.
הגוש שלו הפך לאוכל לדגים.
תגידו את זה, תגידו, איכסססס.
אבל יותר מגעיל מזה שהוא חרבן במים היה איך שצחק על אחותו לפני ילדים אחרים, ויותר נורא שאמא שלו, שישבה ממש לידם ולא עשתה כלום.
הוא צחק עליה בגלל שהיא שמנה.
היא לא שמנה!
ילדה ג'ינג'ית יפה כל- כך, מסנוורת ממש. מתהלכת לה בים בשעה שהשמש שוקעת ולא מודעת לעצמה ולכוחה. היא התאמצה לא לבכות.
הלחיים הג'ינג'יות שלה הסמיקו והבליטו את הנמשים והעיניים הכחולות שלה האדימו ובלטו הרבה יותר. היא כחכחה בגרונה, ובלעה הרבה רוק, במאבק עיקש נגד הדמעות והצחוק המתגלגל של הילדים האחרים.
ניסתה להתרחק מהם, אבל החבורה הנחושה עקבה אחריה לכל מקום.
אם הייתי מדוזה, הייתי עוקצת גם את אמא שלה, שתעורר, שתראה איזו ילדה יפה יש לה. שתעצור את הכל ושתגיד לה שהיא נהדרת, ושהיא צריכה להרגיש בנוח עם עצמה ועם המשקל, הכביכול בעייתי שלה. למרות שהוא לא.
וגם הייתי מענישה את האח המתעלל. מן עונש חינוכי כזה, אולי לשחות עם כרישים, או קייטנת הישרדות עם הקניבלים של פפואה ניו גיני.
אם הייתי מדוזה בחיים לא הייתי עוקצת את הילדה הג'ינג'ית הזאת, כי יש לה כבר מספיק עם מה להתמודד בחיים. כלום לא צריך להכאיב לה יותר.
כשהיא נכנסה למים, הלכתי אחריה, בניסיון להבריח את כל המדוזות, שאף אחד לא תדבק אליה בטעות.
***תמונה מאת הצלם והבמאי המוכשר Yaniv Tal
