אם היא הייתה יודעת

הסיפור של נטע: אם הייתה יודעת שזו הפעם האחרונה שתראה אותו, הייתה מחבקת ומנשקת אותו, אומרת לו כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לה

צילום: foter

יום ראשון 7:00 בבוקר תחנה מרכזית בירושלים, 29.12.2002 חייל עם כומתתה שחורה יושב על המדרגות בתחנה, מסתכל סביבו ומחכה. בתוכו סערה ובחוץ הוא שקט, מחכה. באותו הזמן- אוטובוס אגד מתקרב לתחנה, חיילת עם כומתה תכלת יושבת וחושבת על אתמול, היא מוציאה מהתיק מכתב של האהוב שלה, הדמעות מתחילות לעלות בה והיא מכניסה אותו לתיק. הנהג קורא: 'הגענו לתחנה האחרונה נא לקחת את כל הציוד אתכם'. החיילת יורדת מהאוטובוס ויש לה הרגשה רעה, היא יוצאת החוצה והולכת בדרך הקבועה לתחנה הבאה שתקח אותה חזרה לבסיס. עננים אפורים מכסים את השמיים וקר מאוד. היא הולכת לאט יורדת במדרגות ולפתע מבטה נפגש במבטו, היא מופתעת הוא לא. המחשבות בראש שלה מתחילות לרוץ היא מתיישבת לידו. הם שותקים. אנשים ממשיכים ללכת ממהרים הולכיים ובאים. והם יושבים בשקט.

צילום: foter
צילום: foter

היא לא ידעה שזוו הפעם האחרונה שתראה אותו. אם הייתה יודעת, הייתה עושה דברים אחרת. הייתה מחבקת אותו מנשקת אותו אומרת לו כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לה. אם היא הייתה יודעת היא הייתה עושה הכל אחרת , הייתה אומרת לו את כל הדברים החשובים. הוא ידע. הוא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה. הוא כבר ניסה פעם אחת, ולא היה לו אומץ. והוא חיכה לה, רצה לראות אותה, יכול להיות שרצה להגיד דברים אחרת. אבל במקום – כל מה שיצא לו זה 'את תפספסי את האוטובוס'. והם רבו, היא לא רצתה לעלות, היא לא רצתה לעזוב אותו. הייתה לה הרגשה ממש ממש רעה. הזמו עבר והוא התעצבן ובסוף היא עלתה לאוטובוס. וכשישבה באוטובוס הרגישה כאילו נפער לה חור ענקי בבטן. שמי נטע, ואני החיילת והסיפור הוא סיפור אמיתי. אחרי שעליתי לאוטובוס , אור הגיע לתחנת איסוף שלו באצטדיון טדי בירושלים ושם ירה לעצמו בלב. הוא היה בן 20 וקצת גבוה ויפה ועם עתיד מזהיר.

צילום: foter
צילום: foter

עמותת ״הותיר אחריו חברה״ מלווה חברות של חללי צה״ל ומעניקה להן תמיכה להתמודדות עם אובדן בן הזוג, במטרה לחזור לחיים מלאים בצד האבל ולא בצלו.